פרולוג

13.4K 361 157
                                    

מתיאו בן 18
היילי בת 15.5
-

פאק, לעזאזל. אבא הולך כל כך להרוג אותי.
"אני צריך לחזור על עצמי? כמה פעמים אני צריך להגיד לך לא להתחצף למורים שלך?" המנהל שכמעט הגיע לגיל חמישים, נזף בי. שיערו השחור האפיר והמשקפיים שהונחו על אפו, רק גרמו לו להיראות זקן יותר.
"אתה לא מתכוון להגיב?" הוא שאל בשנית, וגלגלתי את עיניי בתגובה. "אתה לא תגלגל לי עיניים, מתיאו!" הוא צעק ודפק עם ידו על השולחן במשרדו.
שוב שלחו אותי אל משרד המנהל, לאחר שהתחצפתי למורה למתמטיקה שלי. זה לא חדש, זה קורה כמעט כל שיעור מזורגג.
מצפים ממני בתור הבן של קאי די-ליאון, מנכ״ל חברת הבידור הכי מצליחה במדינה, המיליארדר הצעיר ביותר בתולדות החברה הגבוהה, להתנהג בהתאם.
להצליח ולהוציא ציונים גבוהים בבית הספר, ללכת בדרכו של אבי, להיות אפילו מוצלח יותר ממנו.
הם לא מבינים, שאני ממש לא בעניין. אפילו אבי לא מצפה ממני ללכת בדרכו, הוא דוגל בכך שאמצא את הדרך שלי לבד. אז למה שאקשיב להם?
בכל מקרה, אני עוזב בעוד מספר ימים את הלימודים, וטס ליפן כדי ללמוד אומנויות לחימה מקצועיות.
אבי למד בילדותו, לכן הוא שלח אותי כבר מגיל ארבע ללמוד גם. עכשיו אני מתכנן לטוס ליפן, כדי ללמוד שם הרבה יותר טוב ממה שלמדתי כאן, בניו-יורק.

המנהל הביט בי בעיניים כועסות ובפנים זועפות. "אני מצפה ממך להתנהג יפה למורים שלך, במיוחד בימים הספורים שנשארו לך לפני שאתה עוזב." הוא אמר והצביע עם ידו על דלת משרדו.
"אתה יכול ללכת."
קמתי על רגליי מבלי להגיב ויצאתי מהמשרד שלו. הלכתי לעבר המדרגות, עולה ארבע קומות עד שהגעתי אל הקומה האחרונה, שהובילה אל גג בית הספר. יצאתי אל עבר הגג ושאפתי את האוויר הצח. נשכבתי על רצפת הגג, כשידי מונחת תחת ראשי והיד השנייה על בטני.
הרוח הנעימה את גופי, והחולצה הקצרה שלבשתי זזה ברוח. השמש חיממה את גופי. שנאתי ללמוד. שנאתי את בית הספר הזה ועוד יותר את המורים ומנהל, שציפו ממני להיות משהו שאני לא. אני אוהב את החופש, אני אוהב לצאת ולבלות. אני אוהב כשהאלכוהול זורם בעורקים שלי, אני אוהב שהראש שלי מאבד כל כיוון, אני חי את האדרנלין.
אני אוהב להילחם ולפרוק את האנרגיות שלי בזמן הלחימה, אני אוהב להרגיש את הזיעה ואת המאמץ.
התיכון לא היה בשבילי. עם הזמן גיליתי שגם אבי לא אהב ללמוד, והיה עושה המון צרות. אמי לעומתו אהבה את הלימודים יותר מהכל.
טוב, גם זה היה עד שהיא פגשה את אבי, ומשם בכל היסטוריה.
שלפתי את הנייד מכיס המכנסיים והתקשרתי לאחותי סופיה. לפעמים אני מעדיף לדבר איתה, מאשר לדבר עם הוריי. סופיה מבינה אותי, יותר מכך אחד כאן. ואין בינינו אפילו קשר דם.
"סופי," קראתי בשם החיבה שנתנו לה כשהייתה קטנה.
"מה שלום האח האוהב עליי?" היא שאלה וגיחכתי. שמתי אותה על רמקול והנחתי את הנייד לצידי.
"הסתבכתי שוב עם הזקן." הסברתי את הסיבה להתקשרות שלי.
סופיה למדה כאן בבית הספר לפני שסיימה ללמוד. היא מכירה את המנהל ושנינו אוהבים לכנות אותו ׳זקן׳.
"הוא בטוח הספיק להתקשר לאבא." היא אמרה ומלמלתי כן קצר.
"אבא יהרוג אותך, בגלל כל החפירות שהוא נאלץ לקבל בגללך. יש לי תחושה שהוא שמח שאתה עוזב בקרוב את הלימודים." היא הוסיפה והתחלתי לצחוק. לאבי לא באמת אכפת, אם אני מצטיין בלימודים או לא.
הוא מאמין בי ובדרך שלי, והוא יודע שהציונים לא יקבעו את מה שאני אעשה בעתיד. הוא מעדיף שאהנה כל עוד אני יכול מהנעורים שלי. לא כמותו, שאיבד הכל לסבא וסבתא המשוגעים.
"אני בטוח." אמרתי בחיוך.
"דן! ג'יין! מספיק לריב!" סופיה צעקה בטלפון, אך לא עליי, אלא על שני התאומים הקטנים של דוד ג'יימס ודודה קים, זוג החברים הטובים של הוריי. הם בני שמונה, ולא מפסיקים לריב אחד עם השנייה.
"שיט, מתיאו אני אדבר איתך מאוחר יותר." היא אמרה באנחה. סופיה שומרת כרגע על התאומים, ונראה שהם עושים לה צרות.
"לכי, סופי. אשתדל לא להיכנס לצרות בינתיים." אמרתי לה וקולה הצוחק נשמע מעבר לקו.
"ביי, אוהבת אותך." היא אמרה וניתקה.
המשפחה שלי לא יכולה להיות יותר משוגעת מזה.

עצמתי את עיניי בכדי להירגע קצת. אני אוהב לעלות לגג כדי להרגיע. כשאין לי אופציה להילחם, אני אוהב לעלות לכאן, ולהרגיש את הרוח ואת השמש החמה.
הרגשתי שצל כיסה אותי, עקב חוסר החמימות הפתאומית של השמש. פקחתי את עיניי והבחנתי בהיילי, עומדת מולי.
היילי היא הבת הבכורה של ג'יימס וקים. אחותם הגדולה של דן וג'יין, התאומים. גדלתי איתה מהרגע שנולדה, והיא כמו אחות קטנה בשבילי. היא קטנה מקיארה אחותי בשנה. היא בת שש-עשרה וחצי, והיילי בת חמש-עשרה וחצי, כך שהן מאוד קרובות אחת לשנייה.
התיישרתי לתנוחת ישיבה. "קרה משהו, היילי?" שאלתי אותה בתהייה, כי לא הבנתי מה היא עושה על גג בית הספר. היילי נשכה את שפתיה והביטה לרצפה.
נעמדתי מולה וניסיתי לתפוס את מבטה. "היילי, דברי איתי." ביקשתי. חששתי שאולי קרה לה משהו.
"אתה באמת עוזב בשבוע הבא?" היא שאלה והישירה אליי מבט. הנהנתי בחיוב. "כן, ג'יימס לא אמר לך?" שאלתי ותחבתי את ידיי בכיסי מכנסיי.
היא שוב נשכה את שפתה. "כן.. אבא שלי סיפר לי.. אבל רציתי לשמוע את זה ממך." היא השיבה ושילבה את ידיה על חזהה, בזמן שעיניה משוטטות על הרצפה.
בחנתי את התנהגותה. ניסיתי להבין מה היא עושה פה מולי, ומה היא מנסה לומר. "אני עוזב היילי," התחלתי להגיד. ניסיתי להסתכל לתוך עיניה, אך היא לא יצרה איתי קשר עין. "אני לא מבין כל כך, מה את אומרת." הוספתי בחוסר הבנה.
היילי סוף סוף יצרה איתי קשר עין. היא התקרבה אליי צעד אחד. מה היא עושה? "אז אתה באמת נוסע? לכמה זמן?" היא שוב שאלה. עיניה נצצו ונראה היה שהיא על סף בכי.
כיווצתי את גבותיי בחשד. "כן, היילי. אני נוסע. ואני לא יודע לכמה זמן, אני אחזור ברגע שירגיש לי לנכון." אמרתי בחוסר סבלנות. אני לא אוהב שמשחקים איתי משחקים, אבל אני מנסה להיות עדין כי בכל זאת, מדובר בהיילי.

היילי נעמדה על קצות אצבעותיה ועיניה התמלאו בדמעות. "אני פשוט רוצה להתוודות על משהו." היא אמרה וחיכיתי להמשך דבריה. אך במקום זאת, היא הצמידה את שפתיה לשלי.
קפאתי. היילי מנשקת אותי. פאק.
מהר מאוד התעשתתי על עצמי והנחתי את ידיי על כתפיה, דוחף אותה הרחק ממני. היא כמו אחות קטנה בשבילי, לא מעבר.
היא הסתכלה עליי פגועה. "היילי.. מה?" שאלתי בהלם. לא ציפיתי לנשיקה ממני. "אני.. סליחה.." היא החלה לגמגם והשפילה את מבטה. "היילי, אני מצטער.. אבל את כמו אחות בשבילי ואת יודעת את זה." אמרתי בכנות, כדי שלא תפתח ציפיות.
"אני מתנצלת." היא מיהרה לומר ומבלי להסתכל עליי, היא רצה אל עבר הדלת.

פאק. איזה טעות.

בימים שעברו, עזבתי את התיכון וטסתי ליפן כדי להתחיל התחלה חדשה. את היילי לא פגשתי מאז הנשיקה על הגג. היא לא באה להיפרד ממני בשדה התעופה. ג'יימס סיפר לי שהיא לא הרגישה טוב, ולא ידעתי להגיד אם מדובר בתירוץ, או שהיא באמת לא הרגישה טוב. קרתה בינינו טעות קריטית, שלא הייתה אמורה לקרות.
אני מקווה שיום יבוא והיא תיסלח לי.

רגשות לא בוחריםWhere stories live. Discover now