פרק 13

6.2K 270 74
                                    

מתיאו

שבוע אחרי המקרה עם היילי בבר, התרכזנו כולנו במשרד של אבי בסוכנות שלו. אני, ג'יימס, קים, אמא, היילי וקיארה.
בשבוע הזה היילי בעיקר התחמקה ממני בכל הקשור לדבר שהיא וקיארה לא מספרות לי. ניסיתי לתפוס את קיארה גם כן, אבל היא נחשה קטנה וחמקנית.
והאמת, גם לא בדיוק סידרתי את העניינים עם היילי. עדיין היא עוקצת ללא הפסקה וכך גם אני.
"טוב, כינסתי אתכם כאן כי אני צריך לדבר עם כולכם על משהו, במיוחד איתכם; קיארה, מתיאו והיילי." אבי התחיל לומר, בעודו מצביע לעברנו.
הוא כחכח בגרונו והמשיך. "בעוד יומיים יתקיים אירוע תקשורתי מאוד חשוב. אנשים חשובים מתעשיית הבידור הולכים להיות, בנוסף לבעלי המניות וחברי הדירקטוריון." אבי המשיך.
אם הוא כינס אותנו כאן בשביל להודיע על האירוע הזה, כנראה שהוא חשוב מאוד. "אני סומך עליכם בעיניים עצומות אבל," אמר והרים את ידו כהדגשה.
אני וקיארה החלפנו מבטים מבולבלים. "דבר ראשון, קיארה והיילי. אני מבקש מכן לא ללבוש את השמלות יציאה שלכן-"
"מה רע בשמלות שלנו?" קיארה נכנסה לדבריו בשאלה כועסת. אבי נאנח. "שום דבר, הבעיה היא בגברים החרמנים שלא יודעים לשמור על העיניים שלהם, שהולכים להיות שם."
הפעם קיארה לא יכלה לענות לו, מאחר ואמא נעצה בה מבט, שגרם לה להבין את החומרה ולהסכים. ג'יימס גם הוא הנהן בהסכמה והבהיר להיילי להקשיב לאבי.
"ולגבייך מתיאו," אבי עבר אליי ונעץ בי את עיניו החומות שתמיד אהבתי. "מאחר חוזרת אחרי חמש שנים, הפכת להיות מושא לדיבור בין חברי הדירקטוריון. עברתי את זה בעבר, אני יודע איך זה מרגיש, אתה יכול לענות להם מה שתחשוב לנכון, כל עוד תשמור על קלאס וכבוד. סופיה תגיע עם הארוס שלה, ולגבי אלה, רפאל, דן וג'יין, אנחנו נטפל." הוא המשיך לומר.
הנהנתי בהבנה, מבין שעליי לשמור על האגרופים שלי צמודים לגוף, מבלי לשלוח אותם לכל אחד שיעז לומר משהו לא במקום.
ידעתי שעליי לציית לאבי לפחות בעניין הזה, מאחר והוא לא ביקש ממני לשתוק ולתת להם להגיד מה שהם רוצים.
אם מישהו יומר משהו לא במקום לי או למשפחתי, הוא יקבל קלאס בסגנון מתיאו די-ליאון.
אגיד לו בפנים כל מה שאני חושב. גם לפני חמש שנים, תמיד דיברו עליי מאחורי הגב. הייתי הילד שלא עומד בציפיות, הייתי הילד שהיה אמור להיות מבחינתם היורש, האחד שבחר לברוח ליפן בשביל ללמוד אומניות לחימה, במקום ללכת בעקבות אבי.
אבי תמיד דאג שלא יתייחסו אליי ככה והשתיק כל אחד שהעז להגיד מילה לא במקום. בתור ילד קטן, שמעתי הכל גם אם הסתרתי חלק מהדברים ששמעתי מהוריי.
עכשיו לא אתן לאף אחד להגיד משהו נגדי.

"ועוד דבר," ג'יימס התהלך במשרד ונעמד לצד הכיסא שעליו ישב אבי, מאחורי השולחן המשרדי שלו. "אני רוצה שמתיאו ילווה אתכן לקניון, כדי לקנות את השמלות לאירוע." הוא הוסיף.
היילי וקיארה פערו את עיניהן בהלם, וכך גם אני. הצבעתי על עצמי ושאלתי אותו עם שפתיי ׳אני׳. "אמא!" היילי מחתה ופנה אל קים, שמיהרה להגנת ביתה.
"אין צורך שמתיאו ילווה אותן, ג'יימס." היא אמרה. ג'יימס העביר את מבטו מאשתו אל היילי. "הוא צריך ולא בגלל השמלות, אלא בגלל שאני לא רוצה שהן ילכו לבד זה הכל." ג'יימס אמר בתגובה.
התחלתי לצחוק והנפתי את ידי בביטול. "ברצינות? מה זה השטויות האלה?" שאלתי בזמן שאני צוחק ומחזיק בבטני שהתחילה לכאוב. "כן, תלך איתן." אבי הסכים עם ג'יימס.
צחוקי גווע והרצנתי את פניי, עקב מבטו של אבי. "אה, זאת לא בדיחה?" שאלתי ברצינות. היילי וקיארה היו המומות מכדי להגיב. "לא." אבי השיב.
נאנחתי אך עדיין סירבתי לבקשתם.

אמי נעמדה גם היא לצד אבי והניחה את ידיה על כתפיו. "לך איתן, זאת הזדמנות כדי לגרום לכם להתקרב קצת. כולנו שמנו לב למתח ששורר ביניכם בזמן האחרון. תוכלו להזמין את כריס אפילו." היא הציעה.
מצמצתי את עיניי במהירות. "מה קשור כריס עכשיו, אמא?" שאלתי בחוסר הבנה. "תתקשר אליו, תלכו ארבעתכם. תנצלו את הזמן הזה לקנות לעצמכם חליפות ותבלו." אמי ענתה ועזבה את אבי, כשהיא מתקרבת אליי.
היא גררה אותי החוצה מהמשרד של אבי ואחזה בפניי כמו שנהגה לעשות כשהייתי קטן, ברגע שנעמדנו בחוץ. "אהוב שלי, עברו חמש שנים מאז שעזבת והרבה השתנה." היא התחילה לומר, הרחק מכל ההמולה.
"אני בתור אמא שלך, עדה להרבה דברים. אם תרצה או לא, אני גם יודעת שמשהו קרה בינך לבין היילי, גם אם אף אחד מכם לא מספר. לכן חשוב לי שתלכו ארבעתכם, כדי להתקרב עוד קצת ביניכם, כמו בעבר." היא סיימה את דבריה ונשקה ללחי.
דבריה החלו לחלחל בראשי. אמי יודעת המון דברים, גם כאלה שאני לא יודע. אני לא יודע איך היא גילתה על כך שקרה משהו ביני לבין היילי, אך אני מניח שזה התפקיד של אמא.
להיות ערנית להכל ולדעת הכל.
"בסדר," הסכמתי לבסוף ועטפתי את ידיי סביב שכמותיה, מכניס אותה לחיבוק חם. "אודיע לכריס." הוספתי בזמן שאמי כרכה את זרועותיה סביבי.
היא נשקה שוב לבית החזה שלי דרך החולצה שלבשתי. "אני אוהבת אותך מאוד, מתיאו. אתה יודע נכון?" היא שאלה והנהנתי. "תבטיח לי שלא משנה מה יקרה, תתמוך בהחלטה שהתקבלה, בסדר?" היא שאלה, אך הפעם נאלצתי להתרחק קצת, כדי לאמוד את מבטה.
על איזה החלטה היא מדברת? "על מה את מדברת, אמא?" שאלתי. היא חייכה את חיוך המרגיע ונשקה שוב ללחי. "כשיגיע הזמן אתה תדע, בן שלי." בזאת היא התרחקה ממני לחלוטין.
היא ליטפה את פניי. "תבטיח," היא ביקשה והנהנתי, למרות שלא היה לי מושג על מה היא מדברת. "מבטיח." השבתי.
אמי חזרה אל תוך המשרד, בעוד שאני נשארתי לעמוד מחוץ, מהרהר בדבריה. ניסיתי להבין על מה היא דיברה לעזאזל, אך לא הצלחתי לקשר דבר.
מה אני צריך לדעת? מה לא מספרים לי לעזאזל?
למה שוב יש לי הרגשה שמשהו קרה בזמן שלא הייתי, משהו שכולם מודעים אליו חוץ ממני?
אצטרך לגלות את האמת איכשהו. אני חייב.

מהמשרד של אבי, בדיוק יצאו היילי וקיארה. קיארה נראתה מעורערת, לא מפוקסת. החלטתי להגיד לה שאין לה מה לדאוג כל כך, לא אהרוס את חווית הקניות שלה.
"אל תדאגי, לא אציק לך יותר מדי לגבי השמלות. כל עוד היא לא תהיה חשופה מדי-"
"זה לא פאקינג קשור לשמלות מתיאו." היא קטעה את דבריי בכעס והתחילה ללכת במהירות אל עבר היציאה, ממשרד הגדול.
המשרד של אבי היה חדר קטן שנמצא בתוך משרד גדול יותר, שם עובדי המחלקה שלו עבדו. הוא עובד בתור מנכל חברת בידור מאוד מצליחה, והמשרד הקטן שלו נקרא משרד המנכ״ל.

עקבתי אחר קיארה בפה פעור. אני לא מבין על מה היא כועסת עכשיו. זרקתי מבט אובד עצות אל היילי, שמשכה בכתפיה ומיהרה לעקוב אחר קיארה. "קיארה!" קראתי לאחותי שהתקדמה בפרוזדור.
הלכתי אחריה עד למעלית. "מה יש לך?" שאלתי בחוסר הבנה. עכשיו אני סקרן לגבי על מה הם המשיכו לדבר במשרד המנכל.
קיארה נעצה בי מבט ונשכה את שפתה. עיניה נצצו והרגשתי שהיא תכף מתחילה לבכות מולי. "לך תזדיין." היא קיללה ונכנסה לתוך המעלית שנפתחה מולה.
פערתי את פי בהלם. "מה נסגר איתך, אישה?" שאלתי אותה בכעס, אך היא הצליחה להיבלע בתוך המעלית יחד עם היילי, והדלתות נסגרו בפניי.
הבטתי כמו דפוק מול דלתות המעלית הסגורות. קיארה לא מתנהגת בהיגיון, וכרגע ההסבר היחידי שעולה לי לשינוי הקיצוני במצב הרוח שלה, הוא שהיא במחזור.
היא חייבת להיות.
בטוח.
חד וחלק.
אחרת למה שהיא תהיה מעורערת כל כך?

רגשות לא בוחריםWhere stories live. Discover now