פרק 21

6.6K 331 110
                                    

מתיאו

חודש עבר לו מאז אותו ערב בו גיליתי על קיארה וכריס, מאז אותו בוקר שהיילי ואני החלטנו להיות ידידים. בחודש הזה התקרבתי אליה יותר ממה שחשבתי.
רציתי בהתחלה להתרחק ממנה, אך פשוט לא הצלחתי. לא הצלחתי לקחת צעד אחורה, פשוט נמשכתי אליה כמו פרפר, במובן הידידותי של המילה.
התחלתי ללמד אותה הגנה עצמית כמו שהבטחתי, והבחורה הקטנה הזאת פאקינג לוחמת.
יצא לי לבלות איתה כל כך הרבה בחודש האחרון, ברמה שכל פעם שהיא שולחת לי הודעה, אני מחייך בחוסר שליטה.
עם כריס עוד לא יישרתי את ההדורים, קיארה בקושי הייתה בבית ובילתה אצל כריס כל הזמן.
סלחתי להם, אבל אני צריך עוד זמן כדי לעכל את המידע. בינתיים היילי עזרה להסיח את דעתי מהמאורעות.
קבעתי להיפגש איתה היום, כדי לעזור לה להכין עוגה לאחיה הקטנים, לקראת איזה מפגש בבית הספר מחר.
לכן אחרי מקלחת ירדתי במרגות לקומה התחתונה, שם שמעתי את קולה של אמי. היא ישבה על הספה וקיפלה כביסה, בזמן שזמזמה לעצמה שירים.
לאמא שלי יש את הקול הכי יפה בעולם. כבר אמרתי את זה? כי יש לה חתיכת מיתרי קול שאף אחד מאיתנו לא ירש. חוץ מאלה, שסיפרה לי שהתחילה לשיר באירועים של בית הספר, ושההורים שולחים אותה ללמוד פיתוח קול.

ניגשתי מאחורי הספה וליפפתי את ידיי סביב צווארה של אמי, מנשק אותה על הלחי. "מתי תחזרי לשיר בשבילי?" שאלתי אותה. אמי נהגה לשיר לי כשהייתי קטן לפני השינה.
היא הניחה את ידה על זרועתיי ברוך. "מתי שתרצה ילד שלי. בוא שב איתי רגע." היא ביקשה וכך עשיתי. התיישבתי לידה ועזרתי לה לקפל את הכביסה.
כולנו אהבנו את קולה כששרה. אבי מכור לשירה שלה. כל פעם כשהיא פותחת את הפה, הוא מביט בה מהופנט ומאוהב.
"איך אתה מרגיש?" אמי שאלה ובחנה אותי בעיניה הכחולות שירשתי ממנה. "אני בסדר," השבתי והתחלתי לקפל את אחת החולצות של רפאל. "אתה נראה מאושר." היא אמרה וגרמה לי לכווץ את גבותיי בלבול.
"מאושר?" חזרתי על דבריה. אמי הנהנה. "כן. קים סיפרה לי שאתה מבלה המון עם היילי. היא אומרת שהיילי נראתה אחרת בחודש האחרון, וגילתה שאת רוב הזמן שלה היא מבלה איתך. הייתי אומרת אותו הדבר לגביך." היא הסבירה.
לא בדיוק ידעתי מה לענות לה, כיוון שזה היה נכון. במקום להתעצבן ולכעוס, היילי הסיטה את כעסי למקום אחר וגרמה לי לצחוק הרבה מאוד.
"אנחנו רק ידידים, אמא." הסברתי לפני שהיא תקפוץ למסקנות לא נכונות. אני לא רוצה שגיימס ירצח אותי, אני רק בן עשרים ושלוש.
אמי חייכה את חיוכה השליו, וידעתי שהיא לא קונה את דבריי. "אם לומר את האמת, מתיאו. אני רואה שיש בניכם משהו מעבר, מעבר לידידות." היא השיבה וחטפה מידיי את החולצה שהרסתי את קיפולה.
הנדתי בראשי במהירות. "אמא, ג'יימס יהרוג אותי, אני לא לוקח שום סיכון." מלמלתי במהירות מהמחשבה שהוא יבוא אליי בשנתי ויעקור לי את הזין.
שפתיה התעקלו לצדדים. "אז אתה מודה שמשהו קורה?" היא רכנה לעברי בחיוך ממזרי. מיד הבנתי את הטעות שאמרתי. "לא אמא," מיהרתי לתקן. "היא רק ידידה שלי. זה לא קשור לעובדה שג'יימס ירצח אותי."
היא הניחה את החולצה המקופלת מחדש על ערמת הבגדים המקופלים על השולחן, ונשענה עם גבה אחורנית.
"ג'יימס אוהב אותך מאוד, מתיאו. פשוט פגעת קצת בבת שלו, אני יכולה להבין. הוא אב מגונן בדיוק כמו אבא שלך." היא אמרה ונאנחה לקראת סוף דבריה.
כיווצתי את גבותי שוב. "מה קרה הפעם?" שאלתי אותה בסקרנות. אבי תמיד גונן על הנשים בבית יתר על המידה, הוא מנע מקיארה בני זוג במשך שנים רבות.
אמי חייכה ישירות. "שבועיים לפני שחזרת, אלה נכנסה הביתה וסיפרה לי על ידיד שלה מבית הספר, שהציע לה לצאת איתו." היא התחילה לספר וישר הרצנתי את פניי.
ידיד? לצאת איתו? אלה פאקינג בת ארבע עשרה, שום חבר, ידיד, מה שזה לא יהיה. "אתה רואה?" אמי והציע אותי מריכוז. "זה בדיוק הפרצוף שהיה לאבא שלך כששמע על כך. הוא פתח במתקפה המגוננת שלו, לקח את אלה לבית הספר ודאג שהיא תראה לו במי מדובר, ואז הפחיד את הילד המסכן למוות. היא כעסה עליו במשך שבוע." אמי המשיכה לספר.
לא הופתעתי, אם הייתי במקומו הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר. אלה ילדה יפה ותמימה. אף אחד לא ראוי לה. "אבא עשה בשכל." אמרתי וקיבלתי רק גלגול עיניים בתגובה.
"מה עם קיארה? איך היא?" שיניתי נושא ושאלתי על אחותי, כדי להבין מה מצבה. רציתי לדבר איתה ואפילו תכננתי לעשות את זה כשהיא תחזור.
בזמן האחרון היא בקושי חוזרת וזה משפיע על הנפשות בבית. "היא מנסה להתמודד," אמי התיישבה במקומה והניחה את ידה על כתפי. "בבקשה תדבר איתה, היא צריכה אותך. תגיד לה לחזור הביתה." היא ביקשה.
הנהנתי ונשקתי למצחה. "אדבר איתה." הרגעתי את אמי שחזרה לקפל את הכביסה בחיוך.
התכוונתי בכל מקרה לעשות זאת, גם אם לא הייתה מבקשת.
הנייד שלי צלצל ושמה של היילי היה על המסך. עניתי לה במהירות וברחתי מהסלון כדי שאמי לא תסיק מסקנות מיותרות שוב.
"היילי," הגבתי ונכנסתי אל המטבח.
"אתה יכול לאסוף אותי מהקניון? אמא שלי הייתה צריכה ללכת בזריזות ונשארתי לבד." היא שאלה ומשהו בליבי קפץ.
"בטח, אני כמה דקות מגיע אלייך." השבתי ומיהרתי לצאת החוצה. הודעתי לאמי בזריזות שאני יוצא, לא שוכח את המפתחות של הרכב.

כמה דקות אחרי כבר התקדמתי בצעדים מהירים אל היילי שישבה על אחד הספסלים בתוך הקניון. בשנייה שעיניה קלטו אותי, היא חייכה חיוך רחב שגרם לבטני להתהפך.
"היי," אמרתי בשנייה שנעמדתי מולה. היא קמה על רגליה ולקחתי מידה את השקיות שהיו מלאות במצרכים להכנת העוגה.
היילי חייכה לעברי חיוך מוקיר תודה. "תודה שבאת." היא הודתה לי וכמעט ליבי קפץ ממקומו. אני לא מבין מה עובר עליי לעזאזל.
אני חייב להתאפס. "את לא צריכה להודות לי, תתקשרי אליי ואבוא בלי להסס." השבתי לדבריה והופתעתי מעצמי, שזה יצא לי מהפה. אבל רציתי להיות שם בשבילה כל פעם שהיא נתקעת.
אני לא יודע אפילו למה.
היא שילבה את זרועה בשלי, בעודנו מתקדמים חזרה אל המכונית שחנתה בחוץ. "הסתדרת לבד? בגלל המעלית.." שאלתי אותה בדאגה.
היילי הנהנה לחיוב. "כן, לא נכנסתי לתוך המעלית, עליתי וירדתי במדרגות הנעות." היא השיבה ונשפתי אנחת רווחה.
אני לא יודע למה, אבל הוקל לי לשמוע את זה. "יופי," מלמלתי כי לא ידעתי מה עוד להגיד. אני מרגיש חוסר נוחות בתוך ליבי, ואני לא מבין למה.
זה משגע אותי. "אתה בסדר?" היילי שאלה בעודנו מתקדמים אל המכונית. היא עזבה את זרועי ונעצרה במקומה. "כן," השבתי בזריזות ומשכתי אותה חזרה אליי, כי לא רציתי שתתרחק.
לעזאזל, נדפקתי לגמרי.
ליפפתי את ידי סביב צווארה ופתחתי בשבילה את דלת הרכב. היא נכנסה פנימה ואני הכנסתי את השקיות למושב האחורי במכונית.
עקפתי את הרכב והתיישבתי לידה במושב הנהג. היילי בחנה אותי בעיניה הירוקות בחיפוש אחר משהו שלא ידעתי מה. "את רוצה שאתן תמונה שלי, כדי שתסתכלי עליי חופשי?" שאלתי בהתגרות.
היילי התחילה לצחוק וניענעה את ראשה. "תחסוך ממני. משימתי הסתיימה." היא השיבה ושילבה את ידיה על חזהה.
כיווצתי את עיניי. "משימה?" שאלתי מבולבל. "כן, החזרתי לחיים את מתיאו העוקצני שנעלם לי בדקות האחרונות." היא השיבה.
היא שמה לב לשתיקה המוזרה שלי. גם אני לא הצלחתי להבין את עצמי. חייכתי ותפסתי את סנטרה, מקרב אותה אליי. "אז את רוצה תמונה או לא?" שאלתי והמשכתי את המשחק.
היילי הוציאה לשון כמו ילדה קטנה. החנקתי את חיוכי במהירות. "לא." היא ענתה ומשכתי אותה עוד יותר לכיווני. "לא?" שאלתי ונעצתי את עיניי בעיניה.
היא בלעה את רוקה ושתקה, בדיוק כמוני. טבעתי בתוך העיניים שלה. שתקנו לרגע במשך כמה דקות, כשאנחנו הולכים לאיבוד בעיניים אחד של השני.
הרגשתי את המתח בינינו ולא ידעתי מה לעשות. לעזאזל, פעם ראשונה שאני מרגיש אובד עצות מול בחורה.
עיניי אוטומטית ידו אל שפתיה, בזמן שידי עדיין החזיקה בסנטרה, בזמן שפניי עדיין קרובות לשלה. רכנתי עוד קצת לעברה, מתחיל לאבד שליטה.
היילי נשכה את שפתה התחתונה ושלחתי את אגודלי כדי לשחרר את שפתה מבין שיניה. "מה אנחנו עושים?" היא שאלה בלחישה.
"אני לא יודע-"
משהו שפגע במכונית גרם לי לשחרר את פניה ולהיילי לקפוץ בבהלה. תוך רגע קפץ על השמשה הקדמית חתול, שקיפץ על המכונית שלי והרס את הרגע.
בהחלט הרס את הרגע.
אבל תודות לו, לא עשיתי טעות שהייתה יכולה לשנות בינינו דברים שלא רצינו לשנות. אמרנו שנשאר ידידים ושום דבר לא יהרוס את זה.

רגשות לא בוחריםWhere stories live. Discover now