More than just a bait

-19-

ישבנו על שולחן האוכל הקטן הפעם שנמצא ליד חלון עם נוף מרהיב, כשעל השולחן נמצאים הדגים שהכנתי, יחד עם אורז וסלט קיסר, ובנוסף מרק.

ללא ספק השקעתי הפעם, וניסיתי לשכנע את עצמי שאינני יודעת למה, אך בראשי ידעתי בדיוק מה הסיבה.

הסיוטים מחזירים אותי אל אימי.

~
״...וכך אני תמיד מתבלת את הדג. תבדקי אם האורז מוכן״ אימי אומרת ואני רצה אל הכיריים, עולה על השרפרף שלי ומרימה את מכסה הסיר בו נמצא האורז הלבן,

״מוכן!״ אני קוראת בהתרגשות, אך אימי במהרה סותמת את פי ומזיזה אותי משם, מסתכלת לראות אם אבי שמע אותי ואם הוא קם ממקומו.

כשאני רואה שהיא חוזרת להתעסק בבישול ברוגע אני מבינה שהכל בסדר. בעיניים מבריקות אני ממהרת לשים על פניי חיוך שמשכיח ממחשבותיי את מה שקרה עכשיו ואני מדלגת אל השולחן, מורידה את הפרחים משם כמו כל פעם ומתחילה לסדר אותו בצלחות וסכום.

~

אנחנו אוכלים בשתיקה ואני לא מסתכלת לעברו של לאונרדו פעם אחת במהלך הארוחה, אך מרגישה במבטו נח עליי מספר פעמים, וכשנמאס לי אני קמה ממקומי, על אף שזה לא מנומס, ומפנה את הצלחת שלי אל הכיור ונכנעת ושוטפת אותה.

אני שומעת צעקות לאחר כמה דקות, ומכבה את זרם המים. ניגבתי את ידי ורק אז הרגשתי בלחיי מתרטבות מהדמעות שלי, שרק עכשיו גיליתי שירדו.

״אז אתה תלך להזדיין,״ אני שומעת צעקה מהסלון ואני מתקדמת לשם, מציצה מאחורי הקיר על לאונרדו שזז בעצבנות מצד לצד. ידו האחת מחזיקה בטלפון צמוד לאוזנו והשנייה בראשו, שומרת שלא ישתגע.

הוא מסתובב בסלון ומקשיב לצד השני של הטלפון, ואני עוזבת את הסיטואציה המאד מסקרנת הזו והולכת אל עבר השולחן, מפנה את הצלחת שסיים כבר לפני זמן רב ולוקחת איתי את הסלט והאורז.