אני לא מפסיקה לצחוק כשארתור מספר לי סיפורי ילדות שלו. אני לא יודעת איך הגענו לדבר על זה, אבל אני נהנית מאד.
אני מניחה את ידי על זרועו כשכבר כואבת לי הבטן והוא מביט בי מחייך. אני נרגעת לאט לאט לאחר כמה זמן אל עדיין צוחקת פה ושם.
״אני שמח שאני מצחיק אותך״ הוא אומר מכבה את המנוע של האוטו ויוצא ממנו. אני ממשיכה לצחוק כשהוא מגיע לדלת שלי ופותח לי אותה.
כשאני יוצאת אני כבר לא צוחקת בכלל, מאחר ואני קרובה אליו. מאד.
הוא מביט בעיני ונודד אל שפתיי, כך הלוך ושוב, בעוד שאני רק מביטה בעיניו מטיילות. לאט לאט שפתיו מתקרבות אל שפתיי ואני מרגישה את ידיו מתעטפות סביב מותני.
אני מרשה לעצמי להרגע ונותנת לו לנשק את שפתיי. כשהנשיקה מתעמקת אני מניחה את ידי על חזהו, הוא מצמיד אותי אליו טיפה ואני נותנת לו.
אני מתרחקת מעט והוא ישר קולט ומתנתק משפתיי. אני מביטה בו כמה רגעים ומסתכלת על שפתיו, וכשאני מסתכלת עליו בחזרה הוא נושק שוב לשפתיי.
-
אני שוכבת במיטתי, חושבת על הנשיקה שקרתה ביני לבין ארתור.
ארתור בחור מושך מאד, אבל משום מה אני לא מצליחה להרגיש שאני מעוניינת בו. טוב, מעוניינת בו במידה מסויימת.
תמיד ציפיתי שאת גבר החלומות שלי אכיר בדרך הכי לא צפויה, שהוא יגרום לי להרגיש הכי מושלמת ביקום, שאני אמשך אליו ברגע שאראה אותו.
ארתור פשוט... נורמלי. אבל מי אמר שנורמלי זה לא דבר טוב?
-
״בוקר טוב״ הוא מברך אותי כשאני מתיישבת לאכול.
״בוקר״ אני אומרת בחיוך והוא נושק לראשי. ליבי מתקפלת ואני לא מצליחה להחליט אם זה טוב או רע.
״אתה הולך?״ אני שואלת כשהוא מסדר את שעונו, ורואה שהוא לבוש בחליפה אפורה ויוקרתית.
״כן, אני אחזור מאוחר יותר״ הוא אומר ואני מהנהנת.
״אם את צריכה משהו תתקשרי אליי.״ הוא אומר מניח קופסאת טלפון ארוזה וחדשה על השולחן.
אני מחייכת וקמה כדי להביא לו חיבוק ונושקת לשפתיו.
״תודה״ אני אומרת והוא נושק לשפתי שנית. אני משחררת אותו כדי שיוכל ללכת לדרכו אך הוא לופת את מפרק ידי ואני נמשכת אחורה בכאב.
אני מסתכלת עליו בהלם, ״זה כל מה שאני מקבל?״ קולו מעט חסר סבלנות ועצבני.
״אתה צריך לצאת, לא?״ אני מעט לחוצה.
״יש לי זמן״ הוא מצמיד אותי אליו.
״ארתור״ אני אומרת באי נוחות ודוחפת אותו מעט.
הוא מביט בי מספר רגעים. ״בסדר. לא משנה״ הוא אומר משחרר אותי ולוקח את התיק שלו, יוצא מהבית.
אני מסתכלת עליו הולך וכשהדלת נסגרת אני מוציאה אוויר שלא ידעתי ששמרתי בתוכי.
-
אני וארתור כבר בזוגיות שמחזיקה מספר חודשים, אני עדיין מרגישה לא שלמה סביבו אך הוא עושה אותי שמחה.
כשאני מסיימת לבשל את ארוחת הצהריים אני מניחה את הכל השולחן ומסדרת צלחות וסכום בשבילי ובשביל ארתור, ובדיוק בזמן הוא צועד פנימה אל תוך הבית.
הוא מברך אותי לשלום ונושק לשפתיי ולאחר מכן אנחנו מתיישבים לאכול.
״בייבי את זוכרת שמחר יש לנו את ארוחת הערב?״ הוא שואל ואני נזכרת שסיפר לי על כך לפני כמה שבועות, מתעלמת מכמה שאני שונאת שקרא לי ׳בייבי׳. המילה הזו מעבירה בי צמרמורות מגעילות.
״אה, כן״ אני אומרת לוקחת את הצלחת שלו ומוזגת לו אוכל.
״זאת של העבודה שלך.״ אני אומרת והוא מגחך.
״מה?״ אני שואלת בחיוך. ״בחייך, זו לא עבודה ואת יודעת את זה.״ הוא אומר. דיברנו המון על המאפיה והוא משתף אותי גם במחשבות עסקיות.
בחודשים האחרונים אני לאט לאט נזכרתי בשנים שלאחר מותם של הורי, ואף נזכרתי בשירות הקצר שלי אצל מייקל. אבל מעבר לכך, אינני זוכרת דבר ממה שקרה בשלוש שנים האחרונות, כולל התרדמת.
״אתה מקבל על זה כסף?״ אני שואלת בהרמת גבה. ״כן-״ הוא עונה,
״אז זה עבודה.״ אני קובעת והוא מניד בראשו. ״אין לזה את אותו מוסר כמו עבודה רגילה, במשרד או כמו״ הוא אומר ומכניס לפיו אוכל, ואני מרגישה שהוא שומר על עצמו מאופק.
״אין לזה מוסר נקודה. זה לא ישנה כלום, אז כל עוד אתה עושה משהו, זו עבודה.״ אני מושכת בכתפי.
כשאנחנו מסיימים לאכול אנחנו נשכבים על הספה והוא מדליק את החדשות שהוא תמיד אוהב לראות.
בטלוויזיה מופיעה כתבה שכמעט הגיעה לסופה על אחוזי הפשיעה ברחבי אנגליה.
אני נאנחת בחוסר עניין ועוצמת את עיני בעודי נשכבת עליו. ״תלכי לישון, יפיפייה.״ כשהוא אמר את מילים אלה עלה בראשי זיכרון אבוד, מסחרר אותי וגורם לי לעצום את עיני בכאב.
מתי אני אזכר בחיים שלי, לעזאזל?
YOU ARE READING
More than just a bait
Romanceקמילה סמית׳. יופייה מהפנט. מגיל קטן הייתה שותפה לעסקי המאפיה, אביה השתמש בה כדי לפתות ולרצוח אנשים בשביל המאפיה הצרפתית. כשהיא עדה למוות הוריה, היא חיה לבדה במשך שלוש שנים עד שמחליטה לעבוד תחת מנהל המאפיה הצרפתית של המחוז, מייקל צ׳סלר. היא עובדת כ...
