אחרי שיעור היסטוריה, המורה סגרה את המקרן של הכיתה וחייכה אל כולם. "אוקיי כיתה, עברו כבר חודשיים וחצי מאז הפרוייקט שנתתי לכם. איך ההתקדמות בינתיים?"
הפרוייקט... עם מי הייתי אמור לעשות את הפרוייקט? עם האוויר? עם הקירות? עם המסטיקים שמתחת לשולחן?
ואז נזכרתי מה קבעתי לעצמי. להתנהג כמו ילד זין.
"מה איתך איתן?" שאלה המורה כולם כמובן הביטו בי.
גילגלתי עיניים. "מה איתי?" שאלתי באדישות ופיהקתי.
"הפרוייקט, איך ההתקדמות?"
פיהקתי שוב בדרך הכי לא מנומסת שיש. "למה לי לעשות אותו? לפי מה שידוע לי אני לא בגן אבל אולי את מרגישה גננת אם את נותנת משימות ילדותיות כל כך" גיכחתי והתרוממתי מהכיסא שלי בחדות "ואם פאקינג לא שמת לב, אין לי עם מי לעשות את הפרוייקט. ואת יודעת למה? כי התלמיד שהצמדת אליי נעלם מעל פניי האדמה ולא הגיע לכאן פאקינג חמישה חודשים, אז אם את באמת עברת הסבת מקצוע ונהפכת להיות מורה, תשימי לב למה שקורה לפאקינג תלמידים שלך ולא רק לזיין להם את השכל."
"איתן?" המורה שאלה שוב. התעוררתי מהקיפאון. "הא כ-כן?" שאלתי בחוסר ביטחון. "מה עם הפרוייקט?"
"בסדר..." מילמלתי והבטתי בקיר שלידי.
חזרתי חזרה הביתה אחרי שיום הלימודים הסתיים. עברתי, כרגיל, ליד הבית של סבתא של לוקאס, או יותר נכון הבית לשעבר. המועקה עד עכשיו לא עזבה אותי.
זה מוזר כל כך. אף אחד מבית הספר לא שם לב שהוא חסר. שהוא לא הגיע כבר כמה חודשים. כאילו...
הוא לא קיים בכלל.
_______________
_____
'גופה נמצאה צפה מעל הנהר הדרומי של העיר. הרשויות לא מצאו את הגורם האחראי.
קבוצת נערים שעברה בשטח שמו לב לגופה ומיהרו לדווח. כשהמשטרה הגיע, הם סגרו את המקום לאלתר ושלחו את הנערים הביתה מחשש שהרוצח עדיין מסתובב חופשי וקבעו להם חקירה ליום שאחרי.
זה לא מקרה הרצח היוצא דופן בזמן האחרון, אנו מבקשים מכם להישאר בשעות הלילה בבתים ולא לצאת עד להודעה חדשה ולשמור על עצמכם ולדווח על כל דבר חשוד. חזרה אלייך, קיילי.'
אבא סגר את הטלוויזיה במבט מהורהר. "זה מידרדר מרגע לרגע..." מילמל, למרות שזה מין הסתם דבר שמובן מאליו.
"יהיה בסדר.. אל תדאג..." אישתו של אבא לחשה לו ברוך ואחזה את ידו. "תודה יקירה..." הוא נשק לידה והיא הניחה את ראשה בשקע צווארו.
מצד אחד, אני שמח שאבא מצא את האושר שלו. מצד שני... האושר שלו נובע ממפלצת.
והמפלצת שוטפת לו את המוח.
"אני הולך לישון..." מילמלתי וקמתי מהספה. "לילה טוב ילד שלי" אבא חייך אליי. לא יכולתי שלא לחייך בחזרה.
"תזרוק את הזבל לפני." והנה הורסת השמחות האהובה עליי בעולם כולו.
רטנתי לעצמי ופשוט הלכתי אל המטבח.
"דווקא היום השקיות ממש כבדות?" אין לי מזל.
הרחוב היה שקט.
אם לומר את האמת, עדיין לא התרגלתי לשקט כזה. היו טיפטופים קלים, אבל זה לא מנע ממני מללכת עד לפח השכונתי.
מחאתי את כפותיי זו בזו כשנפטרתי סוף סוף מהזבל. ואז הרגשתי את זה...
אור חמים של פנסי הרכב.
השקט הפך למקפיא דם.
אני לא יודע למה, אבל האינסטינקט שלי אמר דבר אחד.
לברוח.
פתחתי בריצה מהירה בצידו השני של הרחוב. קפצתי מעל הגדר היחסית נמוכה.
אני חושב שהצלחתי להתחמק... חשבתי בעוד הסדרתי את נשימתי.
"תביאו אותו אליי."
קול עמוק ציווה מתוך חשוכת הרחוב. יכולתי לשמוע את קצב פעימות הלב שלי מבעד לחזה.
פאק, למה אני מרגיש סכנה?
כאילו אני נמצא בסרט מתח, שבו סוכני האף בי איי מתפשטים לכל איזור אפשרי כדי לתפוס את הטרף. את הקורבן.
ואני הוא הקורבן.
נכנסתי לתוך בית נטוש, רוב קירותיו היו שבורים ושרופים, אבל יכולתי להסתתר.
היה לפתע שקט. הצעדים הפסיקו. אסור לי לצאת עדיין.
אחרי מספר דקות החלטתי להתרומם, זו היתה טעות. קול של ירייה פילח את האוזן שלי. נתקפתי בהלה וקרסתי חזרה לקרקע. האימה הקיפה אותי והתחלתי להתנשף במהירות. רק רגע... אמרו בחדשות לא לצאת מהבית בשעות הלילה---
המפלצת שלחה אותי הישר אל המוות.
ŞİMDİ OKUDUĞUN
HTPY (B×B)
Romantizm"דיי! הוא קיבל מספיק! בבקשה תפסיק עם זה!" התחננתי כמעט בבכי. לא יכולתי להמשיך לראות את האלימות חסרת הרחמים שבוקעת ממנו. השתנקתי כשמגע כף ידו החמימה ליטף את הלחי שלי. לא חשבתי אי פעם שאגיע לסיטואציה כזאת, שאהיה מכור כמו נרקומן לקול העמוק והסקסי שלו...
