התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק שמונה~

אליף
״טוב אז זה בתכלס הכול,״ אמרתי, מרגישה נבוכה מאוד. ״אחלה מקום לבלות בו את מרבית היום שלך סך הכול. תגידי, את באה היום במקרה לתחרות?״ הוא שאל ובדיוק מאבי התקרבה עם רואן.
״אה..אולי, לא בטוח.״ אמרתי. ״היי חבר׳ה, מצטערת שלא הייתי איתכם במהלך הסיור. איך היה?״ מאבי שאלה. ״נחמד. אני בדיוק שואל את אליף אם היא באה לתחרות היום.״ שון ענה עוד לפני שאני הספקתי לענות. ״בטח שהיא באה. אני לא זוכר תחרות אחת בלעדיה.״ רואן אמר וצחק קצת. ״רואן, מעריץ גדול.״ שון לחץ לו את היד. ״תודה, מעריך את זה.״ השיב לו. ״רואן, אפשר שנייה?״ סלואן פתאום הגיע והוא נראה עצבני. הוא הסתכל לעבר שון וזה נראה כאילו הם ממש הפכים. שון מחייך אליו, וסלואן נראה כאילו הוא עוד שנייה ירביץ לו. זה בגללי? רואן הלך איתו לצד, ואפילו מאבי כבר הבינה מה הולך כאן והחלה לצחוק. ״מה מצחיק?״ הוא שאל בחיוך. ״כלום, באמת. סתם צחקתי. אז אתה בא היום לתחרות שון?״ הוא הנהן. ״בהחלט. לא מפספס אף תחרות. באמת שהם הקבוצה האהובה עליי.״ הוא שוב הסתכל עליי בחיוך ואני רק הורדתי את ראשי והסמקתי. ״אז-״ שון בא לדבר אך הצלצול  קטע את דבריו. ״טוב. כדי שנלך לכיתה, יש לנו את השיעור המחובר עכשיו.״ אמרתי ומאבי ושון הנהנו. ״מה זה שיעור מחובר?״ הוא שאל. ״בעיקרון זה שיעור של שתי כיתות ומורה מאוד מעצבנת.״
סלואן
״נו? מה קרה?״ רואן שאל אבל אני רק הרגשתי שאני ממשיך להתעצבן יותר ויותר. ״הבן זונה הזה בונה עליה,״ אמרתי ורואן הביט בי בהלם. ״אל תסתכל עליי כאילו נפלתי מהשמיים. אני אומר לך שהוא מתכנן עליה.״ המשכתי ללכת הלוך וחזור. ״מי מתכנן על מי?״ הוא שאל. ״שון הזה על אליף,״ עניתי ורק להגיד את השם שלו הפך אותי ליותר עצבני. ״אה נו. רואים את זה. רגע, אתה מקנא?״ אולי..קצת. ״אני כבר לא יודע. אני פשוט..לא יודע.״
״אבל איך? אמרת שאתה לא זוכר שום דבר מהלילה ההוא. אז?״
״אני לא, אבל הגוף שלי כן. אני לא מצליח אפילו לנסות לחשוב על מישהי אחרת מלבדה. ולראות אותה ככה מתקדמת הלאה זה מטריף אותי.״ מה, רק אני מרגיש שיש משהו? ״נראה לי שמישהו פה קצת מאוהב,״ הוא התפקע מצחוק. ״אני לא מאוהב.״ אמרתי חד משמעית. ״לי זה נראה שכן. ממתי אתה כזה קנאי? ועוד לה? לא מצליח לחשוב על אחרות? זה לא אומר לך משהו?״
״זה אומר לי שאני צריך זיון.״ הוא נאנח. ״אתה לא לומד, אה? אתה מבין שזה לא הגיוני מה שאתה אומר?״ הפעם אני זה שנאנח. ״נו? אז מה אתה רוצה שאני אעשה? אני מתייעץ איתך כי אני יודע בעצמי שזה לא הגיוני.״ הוא התיישב על איזה כיסא שהיה בכיתה שאליה נכנסנו ודיברנו בה. ״תראה, אני יכול רק להגיד לך שאני לא נאבקתי בזה יותר מידי. ברגע שהרגשתי ככה שאני לא מצליח להוציא את אוק-מאבי מהמחשבות שלי, פשוט קיבלתי את זה. וזה רק עשה לי טוב.״ הוא שיפשף את עיניו ובדק את השעה. ״אבל זה לא כזה.. אני לא.. אני לא אוהב אותה. פשוט אני לא מצליח לעבור הלאה. זה הכול.״
״זה פאקינג לא הגיוני.״
״אני יודע.״ דפקתי את ידי על אחד השולחנות. ״בסדר סלואן. בוא נחכה שהתחרות היום תעבור, אחר כך נטפל בזה. אולי אפילו זה יעזור לך, התחרות. אגב, אליף באה היום אז אולי תוכל לדבר איתה.״ הנדתי בראשי. ״ומה אני אגיד לה? ׳אני לא מצליח להוציא אותך מהראש שלי, אז בואי נמצא פיתרון׳? בחייך רואן.״ משכתי כיסא והתיישבתי לידו. ״ממ.. אני חושב שאתה צריך פשוט קודם להבין מה אתה רוצה ורק אחר כך לפנות אליה.״ פתאום דקס נכנס בדלת. ״תודה לאל שבאת. אני לא יכול להתמודד איתו לבד,״ רואן קם מכיסאו ואמר. ״כן, טוב, דיי מיציתי את כל מה שהולך בחוץ אז אמרתי אני אבוא אליכם.״ כיווצתי את עיניי. ״מה קורה בחוץ?״ שמעתי את הדלת נטרקת והבנתי שרואן יצא מהכיתה במהירות. ״החבר החדש של יאז בא, הוא הביא לה אוכל.״ הוא חשק את שיניו. ״ותפסתי אותה מעשנת איתו. היא. מעשנת. איתו.״ הוא לקח את הבקבוק מים שלו והתחיל לשתות ואז קימט את הבקבוק וזרק אותו לעבר הפח. ״אז מה עשית?״ שאלתי. ״כלום. מה אני יכול לעשות? זה לא שאני יכול לחנך אותה או משהו כזה.״
״למה שלא תנסה לדבר איתה כמו בן אדם בוגר?״ הוא החל לצחוק. ״היא זאת שלא רוצה סלואן. מה אני יכול לעשות
לעזאזל? גם יש לה פאקינג מישהו.״ וואי. דרמות אהבה ממש לא מתאימות לי. ״פשוט תפתרו את הדבר המוזר הזה בניכם וזהו,״ הצלצול קטע את השיחה שלנו ופתאום מלא תלמידים נכנסו לכיתה. בניהם גם אליף והשון הזה נכנסו בזמן שהם צוחקים, אבל ברגע שהיא פגשה במבטי, היא הפסיקה והתיישבה לידי. ״הו, אני חשבתי שנשב ביחד.״ שון נעמד ליד השולחן שלנו. ״זה קצת בעייתי כי אני עובדת עם סלואן ו-״
״יביאו לך מישהי מכיתה י״ב שתשב איתך ותעשה איתך את העבודות. אתה ואליף באותה הכיתה אז זה לא אפשרי שתהיו ביחד.״ קטעתי את אליף והגבתי לו. ״אה..אוקיי. בסדר, תודה אליפה.״ וככה הוא הלך למצוא לעצמו מקום אחר. הוא עושה את זה בשביל לעצבן אותי? וואי. ״הוא מעצבן.״ מלמלתי. ״תראו את מי שמדבר. אין לך זכות להגיד עליו דבר כזה.״ היא אמרה ולא הזיזה את עיניה מהלוח. ״זכותי לחשוב שהוא כזה. זה שאת עיוורת ולא רואה איזה מעצבן הוא זאת לא בעיה שלי.״
״להשתמש במוגבלות של מישהו כדי להעליב בן אדם אחר.. וואו סלואן.״ היא הסתובבה אליי ומבטה פגש במבטי.  היא נראתה עצבנית. לא יכלתי להאשים אותה, גם אני הייתי ככה. ״רואה? גם אותך הוא עצבן. מסתבר שאת לא כזאת עיוורת.״ היא פערה את עיניה. ״סלואן ואליף! רוצים לשתף אותנו בשיחה שלכם?״ המורה פנתה אלינו וכולם הסתכלו עלינו. ״האמת, כן. רציתי להגיד שמוגבלות זאת לא קללה.״ הסתכלתי אל אליף וחלק מהתלמידים החלו לצחוק. ״שקט כולם! זה ממש לא מצחיק אותי. סלואן, צא מהכיתה.״ המורה אמרה וקמתי. ״אין דבר שרציתי לעשות יותר מזה.״ לקחתי את התיק ויצאתי מהכיתה. ״סלואן..חכה רגע.״ עצרתי ופתאום מאבי יצאה מהכיתה והתקרבה אליי. ״באמת שאין צורך שתשאלי אותי אם הכול בסדר.״ אמרתי לה. ״לא.. לא זה. רק רציתי לשאול אותך אם אתה יכול לא ללכת.״ גיחכתי. ״למה לי לא?״ הסתכלתי עליה ולא האמנתי שהיא מבקשת ממני דבר כזה. ״כי אני רוצה שתישאר כאן, סלואן. אני דואגת לך, ואני יודעת שלא יוצא לנו לדבר בכלל וזה מפריע לי, גם בגלל כל מה שקרה.״
״חנונית, את לא צריכה לדאוג לי. אני באמת בסדר.״ קצת הרבה עצבני על שון, אבל בהחלט בסדר. ״חוץ מזה, יש לך את רואן כאן.״ הוא יעשה לך טוב יותר ממה שאני אעשה לך אי פעם. ״אבל רואן הוא לא אח שלי. גם אני רוצה-״ היא פתאום החזיקה בי ובידה השנייה והיא החזיקה בבטן שלה, איפה שהקליע נמצא. החזקתי אותה בשתי ידי והמורה פתאום יצאה ואיתה גם רואן, שרץ לעברינו. ״מאבי, את בסדר?״ שאלתי והיא הסתכלה עליי. ״כן..הכול בסדר. לא משהו שכבר לא קרה.״ היא מלמלה ורואן התכופף והסתכל על הפצע. ״אוקיינוס, את מדממת.״ המשפט הזה.. פאק.
"אוקיינוס..את..מדממת." שמעתי את רואן אומר למאבי. "הכול בסדר, לא קרה כלום. זה לא כואב כל-כך." מאבי אמרה ובזווית העין ראיתי שרואן מחזיק אותה. למזלי אני יודע לבחור חברים. "אוקיינוס, תסתכלי עליי." היא התמוטטה אל הרצפה ורואן תפס אותה. "שוב תפסת אותי.." היא צחקקה ועיניי החלו לדמוע כשאני רק חושב על מה שעלול לקרות. "אני אתפוס אותך גם מיליון פעם אם צריך, כל פעם מחדש ואני לא מתעייף מזה. אוקיינוס תישארי איתי תסתכלי עליי.." רואן אמר לה. ״אני מצטער כל-כך..״ מלמלתי, אבל אני כרגע לא קיים. "הכול בסדר רואן, זה לא כואב לי."הנשימות שלה הפכו לכבדות. לא. לא. "את רועדת ואת אומרת לי שלא כואב לך?" עצמתי את עיניי והכאב שלי פתאום רק נעשה כואב יותר. "זה בטח מההלם.." ענתה. "רואן..אני..אני אוהבת אותך." התחלתי להתחרפן. לא. לא. לא. לא!! "אל תגידי את זה! לא ככה. לא ככה לעזאזל! אוקיינוס, אני מצטער.. קומי! אני צריך אותך..." ניסיתי לצרוח גם אני, להגיד שאני מצטער, שאני מצטער שלא הצלחתי לשמור עליה בתור אחיה הגדול. שאני מצטער שזה מה שקרה ושלא מילאתי את תפקידי כראוי. שאני מצטער שאני לא אמרתי לה מספיק שאני אוהב אותה.