התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק שלוש עשר~

טריגר
אליף
פקחתי את עיניי והרגשתי את שפתיי סדוקות ויבשות. גרוני יבש ואני בקושי מצליחה להכניס אוויר.
אני גם לא יודעת איפה אני.
אוי אלוהים, אני מסוממת.
"מה נתת לי?!" צרחתי על הבן-אדם שהנחתי שעומד מולי.
ראייתי הייתה מטושטשת, אני לא מזהה אותו.
"לא נתתי לך כלום, רק תרופה." סלואן? "אני.. איך אני הגעתי לפה?" שאלתי והוא נאנח. ״שלחת לי הודעה.״ פתחתי מייד את הטלפון שלי וכשראיתי את ההודעות נזכרתי בליל אמש. ״רעדת בלילה.. בגלל זה הבאתי לך תרופה.״ מתחשב. ״מישהו יודע שאני כאן?״ שאלתי, הוא הניד בראשו. ״סלואן אתה בא לארוחת בוקר?״ שמעתי את אימו פותחת את דלת החדר ומייד התחבאתי מתחת לשמיכה. ״סלואן—״ דבריה נקטעו שהנחתי שהיא ראתה את הבליטה של גופי במיטה. ״תזמין גם את הבחורה הזאת לארוחת הבוקר.. אני מניחה שהיא מאוד רעבה אחרי הלילה.״ אלוהים אדירים. איזה בושות! הרגשתי את הסומק עולה בפניי וכששמעתי את הדלת נטרקת הורדתי מעליי את השמיכה. ״לפרוטוקול לא נגעתי בך,״ סלואן אמר וגילך קצת. הוא הניח את ידו על מצחי ופער את פיו. ״מעולה, החום ירד. רוצה משהו שאני אביא לך לאכול? או אולי לשתות?״ ״למה אתה כל-כך דואג לי?״ שאלתי. ״טוב, אנחנו חברים. אני אמור לדאוג לך, לא?״ עדיין לא עיכלתי את העובדה הזאת. ״טוב, אני אלך. אבל אם תרצי משהו תשלחי לי הודעה, אני אהיה עם הטלפון.״ הנהנתי והנחתי את ידי על ראשי. התחילו לי גם כאבי ראש והתחלתי קצת להשתעל.
קמתי בזהירות לעבר השירותים והסתכלתי על עצמי דרך המראה. אוף.
הרגשתי כאילו עושים לי מסיבה בתוך הראש ופתחתי את הארון שהיה צמוד לאמבטיה. אני בטוחה שיש לו שם כדורים, מכל מיני סוגים. במיוחד לכאבי ראש אחרי לילה מיוחד..
לקחתי אחד, והתמוטטתי.
סלואן
״איפה הבחורה?״ אווה שאלה בזמן ששיחקתי עם האוכל שלי. ״לא רוצה לבוא,״ אמרתי בעצבים, מאבי נתנה מכה לכתפי. ״מי זאת?״ שאלה והנדתי בראשי. ״אף אחת, אין שם אף אחת. זאת הייתה בליטה של כריות.״ אמרתי בביטחון. ״אין בעיה, בוא תראה לי שזה כריות.״ הנהנתי. ״אין בעיה. את גם ככה לא אמא שלי אז את לא יכולה לעשות לי משהו—״ אווה דפקה על השולחן וזה עורר בי משהו. ״סלואן, תקבל את זה או לא, אני האפוטרופוס החוקי של שניכם. ולפי החוק אני אימכם. אני יודעת, יש בנינו גשרים אבל אנחנו נחצה אותם בסופו של דבר.״ מאבי נראתה תשושה מכל הדבר הזה. ״אני הולכת היום לבית הספר?״ שאלה בתקווה ואווה הנידה בראשה. ״אני מצטערת, הרופא עדיין לא נתן אישור.״ מאבי נאנחה. ״למה היה שווה לי להישאר בחיים אם כל פעם אני חוזרת לזה מחדש.״ היא מלמלה. ואת האמת, זה נגע בי אישית. ״אז את אומרת שהיית רוצה למות? את מבינה כמה אנשים דאגו לך, מאבי?״ ״מה אכפת לי מהם כשאני לא בסדר? סליחה באמת שאני חושבת על עצמי לשם שינוי.״ אחותי אמרה. היא צדקה, אבל להגיע לרמה כזאת להעדיף למות.. לא.
״אוקיי, אז אני אלך על נקודה רגישה. מה עם רואן? מה היה קורה לו אם היית מתה?״ שאלה ואחותי השתתקה. ברור. זה תמיד הם. ״את יודעת מה? הייתי מעדיפה פשוט להיעלם לכולם וזהו! כל הפסיכולוגים והרופאים שאת מצמידה לי לא עוזרים. אני—״ מאבי הסתכלה עליי והפסיקה לדבר, כאילו היא מסתירה ממני משהו. ״הלוואי שהייתי מתה, ככה לא הייתי צריכה להתמודד עם אף אחד. ולפני שאת מתקשרת לדבר על זה עם רואן או עם איזה פסיכולוג, תחסכי ממני את הבית משוגעים. כבר הייתי שם.״ היא הלכה לחדרה וכל מה שרציתי היה ללכת לחבק אותה. לא יכלתי.
״אתה הולך לספר לו על זה?״ שאלה והנהנתי. ״ברור. אני מפחד שהיא תפגע בעצמה.״ אווה קמה מהשולחן בעצבים וגם אני קמתי כי הבנתי שאין טעם שאמשיך לאכול. חלפתי על פניי החדר של מאבי, והצצתי לבפנים.
״מאבי?״ קראתי והיא הנהנה. ״אני באמת רוצה להיעלם. בלי לחשוב על אף אחד,״ היא אמרה וכמעט הצטרפתי אליה ולכאוב איתה, אבל במקום זאת הלכתי לעבר חדרי והסתכלתי לעבר המיטה, ריקה. אין מצב שאליף הלכה אלא אם כן..
״אליף?״ פתחתי את דלת האמבטיה וראיתי אותה מקיאה. ״שיט, את בסדר?״ שאלתי והרמתי את שיערה. היא לקחה נייר ומים וניגבה את פניה. ״שיט, אתה לא אמור לראות אותי ככה.״ היא שטפה את פניה במים והדיחה את מי השירותים. ״איך? אנושית? אליף, הכול בסדר. זה לא מפריע לי, אני דואג לך.״ היא העבירה מגבת על פניה. ״כדי שאלך,״ אמרה ומעדה לתוך ידיי. ״לא, את נשארת כאן. אני אטפל בך.״ הבטחתי לה והיא הנידה בראשה. ״בית חולים לא יעזור לי, אני יודעת את זה.״ החזקתי בידה והיא התפתלה מכאבים. הרמתי קצת את שרוולה וראיתי חבורה סגולה מכוערת. ״מי עשה לך את זה? אבא שלך?״ שאלתי והיא מייד הנידה בראשה. ״קיבלתי מכה מהארון שלי,״ ענתה בקלות, אשים על זה עין בהחלט. הרמתי אותה בידיי והלכתי איתה לעבר המיטה. ״מה..סלואן! תוריד אותי.״ היא התחילה להשתולל לי ותפסתי אותה. ״את לא מרגישה טוב, אליף. אני רק רוצה לטפל בך—״ שנינו נפלנו על המיטה. היא מתחתיי, אני מעליה. בדיוק כמו בלילה ההוא שהכול התחיל. אחרי כמות זמן שנראה כמו נצח, קמתי ממנה והיא סידרה את עצמה. ״סלואן, אני אטפל בעצמי.. אני באמת אסתדר.״ היא העבירה יד בשיערה וידה הייתה מכוסה בדם. ״שיט,״ מלמלה. הבאתי חיטוי ותחבושת וטיפלתי בראשה. ״ואיך זה קרה?״ שאלתי בחשד. ״התעלפתי באמבטיה, בטוח מזה.״ היא נאנחה. ״אליף, את באמת לא בסדר. תני לי לעזור לך, אני באמת מתכוון לזה.״ היא קמה מהמיטה והתחילה לארוז את דבריה. ״אליף..״ מלמלתי אבל היא סידרה את עצמה. ״אליפה,״ היא הסתכלה עליי בפרצוף רציני, אך עיניה שידרו עייפות. ״באמת, סלואן? אתה רוצה לעזור לי? זה באמת פגע בי מה שעשית, ועכשיו אתה פתאום איתי—״ קטעתי אותה בנשיקה. לא אינטנסיבית, אלא.. עדינה. אחת כזאת שמבקשת... הזדמנות.
״סלואן..אני..״ היא גמגמה והתרחקתי. ״אני יודע שאני דפוק, אני יודע את זה טוב מאוד ואני רואה את ההוכחות לזה כל יום, אבל אולי בזכותך.. אולי דרכך אני אצליח לעבור את התיקון שאני צריך.״ אמרתי ונראה שהיא חושבת על זה. ״אז מה אתה רוצה? שנזייף זוגיות?״ לעזאזל. היא לא אוהבת אותי יותר? לעזאזל איתי ואיתה.
שנינו כאלו לא ברורים. גם היא לא ברורה ואני? אפילו יותר. הנהנתי בראשי והיא הוציאה אוויר. ״בסדר, אני אעזור לך לעבור את התיקון שאתה צריך בתנאי שתדאג לי למקום לשהות בו. לא כאן, ובבקשה אל תשאל שאלות.״ הנהנתי בראשי. ״אין בעיה. אבל עד שתחלימי לגמרי אני רוצה שתהיי כאן ואני אטפל בך, זה הכול.״ היא הטתה את ראשה הצידה ולבסוף הנהנה. ״בסדר, וסלואן.. אם תוכיח לי זה אולי יוכל להיות הדבר האמיתי.״ הנהנתי והיא התיישבה על המיטה.