ירח אכזר

פרק 1

וויליאם:

קרני אור לבנות ליטפו את העשב בשדה הפתוח, קריאות ינשוף ויללות זאבים נשמעו מהחורשה מעבר לשדות.
וויליאם חיכך את שפתיו והישיר מבט אל הירח המלא. מהמרחק ניתן היה לראות את המכתשים המעטרים את הכוכב המסתורי.
וויל אהב לבהות בירח בשעות האלה, רחוק מאורות הבתים של הפרברים, ורחוק מהזאבים שבחורשה.
כששכב כך על העשב הלח, ידו מאחורי ראשו, שערו השחור פרוע, העשב מדגדג את רגליו וריח האדמה אופף אותו מכל עבר- הוא הרגיש חסר דאגות.
הוא שמע את הצעדים עוד כשהאדם עבר את הגדר שמקיפה את אחד הבתים ונעליו מעכו את העלים תחתיו. וויל האזין ברוגע לצעדים ההולכים ומתקרבים, הוא ידע שהוא יגיע.
הוא קיווה שלא.
אך לא הופתע.
דקות ארוכות לקח לאדם לחצות את החורשה.
וויל חיכה. לא היה לו דבר אחר לעשות כעת, ועל אף שלא אהב את העובדה שהוא הגיע עד הנה בכדי לדבר איתו- לא הייתה לו ממש ברירה אלא להתמודד עם זה.
"אז כאן אתה מתחבא." אמר הקול המוכר
"אני לא מתחבא" ענה וויל ונותר לשכב על האדמה "מה אתה רוצה לוקאס?"
"לדבר." השיב לוקאס ותחב את ידיו לכיסים
"בסדר" השיב וויל, מוכן לשחק את המשחק "על מה תרצה שנדבר? אני חושב שהעצים החדשים ממש תורמים לנראות של הקמפוס אתה לא חושב? או שאולי אתה מעדיף שנדבר על תחרות הריצה שתתקיים מחר? הו אני יודע, ודאי אתה מעוניין לדבר על המנה החדשה בקפיטריה, שמעתי שהבולונז הזה משהו מיוחד."
מאחור הוא שמע את לוקאס מוציא סיגריה מהחפיסה ומדליק אותה, הוא לקח שאיפה עמוקה ושחרר את העשן לאוויר הלילה הקריר.
העשן עבר מעל וויל והפריע לו למראה הטהור של הלבנה. הוא קפץ שפתיים.
"אני רוצה שנדבר על הלהקה שלי." אמר לוקאס וינק מהסיגריה שלו.
"אין לי דבר לומר על הלהקה שלך." אמר וויליאם והתיישב, מנער את שערו ומניח לעשבים לנשור מתוכו על מכנסי הג'ינס שלו.
"אני רוצה שתהיה חלק ממנה." אמר לוק, הנימה שלו לא השתנתה, על אף שזה אותו נושא שהוא מדבר איתו עליו כבר שבוע שלם.
"ואני לא." וויל נעמד וטפח על מכנסיו "שיחה טובה לוק. בוא נעשה את זה שוב מחר." מבלי להביט בלוקאס הוא פנה ללכת חזרה לביתו.
כשחלף על פניו, לוק תפס באמתו.
וויל נעצר.
"למה שלא תקשיב לי פעם אחת וויליאם?" סינן בין שיניו
"זה פשוט לא מה שאני עושה." משך וויל בכתפיו והביט בו, הם היו בערך באותו הגובה, שערו החום של לוקאס היה ארוך והגיע עד עיניו הכהות. הוא היה רזה ונראה לא מזיק. אך זאת הייתה הטעיה בלבד. הוא היה חזק מאוד. לא סתם הוא נבחר לאלפא של הלהקה השולטת בתיכון דנקן לפני שנים. וכעת, כשהמשיכו יחד לקולג', הוא מעוניין להרחיב את להקתו.
"אני יודע שאתה לא מעוניין להצטרף לשום להקה אבל-" המשיך לוקאס בעקשנות, אורות הפרברים של העיר פניקס זהרו מאחוריו כמו גחליליות.
"לא. אין אבל. זה בדיוק העניין לוקאס. אין שום אבל ארור." משך וויל את ידיו מהחזקתו, הוא אמנם היה חזק.
אך וויל חזק ממנו.
"נתראה מחר בלימודים" אמר וחצה את החורשה חזרה למעונות.
עוד כשחיפש לו מקום לימודים, וויל ידע שלכל מקום שיגיע הוא יאלץ להתמודד עם הלהקות שפתאום מגלות כיצד הם לא גדולות כפי שחשבו בתיכון. התיכון קטן יחסית לאוניברסיטה, זה כמו שכונה אל מול עיר.
הלהקות חשות מאוימות, ומתנכלות אל הזאבים הבודדים ברעבתנות.
העובדה שוויל פנה לאוניברסיטת לופאס, הבהירה לו שהתמודדותו תהיה קשה יותר, זאת האוניברסיטה המבוקשת ביותר, הגדולה ביותר. וזה היה המקום היחיד שבו יכל לשלב תואר ברישום וספורט.
והוא לא היה מוכן לוותר על זה רק בשל הקושי שבהיותו זאב בודד.
זאב שושלת בודד.
הוא תחב את ידיו לכיסי הג'ינס שלו וחצה את השדה, ריח פרווה הגיע לאפו, ומבלי להסתובב הוא ידע שהנער הרזה שעמד עד עתה מאחוריו הפך לזאב אפור.
הוא שמע את כפותיו על האדמה כשנעלם בחורשה.
וויל הכיר את לוקאס כבר מילדותו, הם גדלו יחד בכפר וולסין ולמדו יחד בתיכון דנקן. ברגע שוויל שמע שגם להקתו של לוקאס פונה לאוניברסיטת לופאס הוא ידע שנסיונותיו של האלפא הזה לצרף אותו ללהקתו יהיו אפילו נואשים יותר.
אך הוא לא יכל לתת לזה להשפיע על החלטתו.
הוא ידע מה רצה ללמוד. וזה היה חזק יותר מהכול.
נעלי הספורט הלבנות שלו הלמו על אבני הריצוף האפורות של הרחוב, מעט אורות דלקו מהבתים בשעה כזאת מאוחרת, וויל מצא עצמו בוחן את הבתים ותוהה כיצד זה מרגיש לגור כאן. הבתים הפרטיים היו כולם בעלי שתי קומות. כל בית הוקף בגדר לבנה שלא באמת יכלה לחסום אף אחד מלעבור, הגינות היו מטופחות, ברביקיו ניצב נקי ומוכן לשימוש ומלונת כלבים נראתה מדי פעם.
וויל יישר מבט אל הרחוב הריק, מכונית כחולה עברה לידו מבלי להאט ונעלמה ברחוב הבא. וויל משך את הברדס מעל ראשו ונעץ את עיניו בנעליו בעת שהמשיך ללכת. הוא ידע שהדרך המהירה ביותר חזרה לאוניברסיטה היא דרך החורשה, אך לא היה לו חשק להיתקל בזאבים היום.
הוא רצה להיות לבד.
הפעם הבאה שהרים את מבטו היה אחרי שחצה את שכונת הפרברים וצעד בכביש הריק לעבר מה שנראה כמו עיר קטנה אך כונה פשוט כאוניברסיטת לופאס.
האוניברסיטה הייתה מתחם ענק של מבנים ומדשאות, ביניהם חדר כושר, מסעדות, בריכה, מועדוני ריקוד, ספריה ענקית ומרפאה. בפעם הראשונה שהגיע הנה, הוא חשב שלעולם לא יצליח למצוא כאן את דרכו.
הוא הסתובב בשבוע הראשון עם מפה כמו יתר הסטודנטים החדשים ונעזר בתלמידים בשנים מעליו בכדי לצלוח את הדרך לכיתה הנכונה.
מתחמי המעונות התחלקו לשניים, מתחם לבנים ומתחם לבנות שכל אחד מהם בקצה אחר. כל מתחם מעונות נפרש על פני שלושה בניינים גדולים שרוחבו של כל אחד הוא כשתי בניינים, בכל בניין שלוש מאות חדרים, בכל חדר שני סטודנטים.
במתחם האוניברסיטה היו מספר קפיטריות מפוזרות ושלושה ברים. מנהל האוניברסיטה קבע שיעדיף שהסטודנטים שלו ישתכרו קרוב למעונות ולא יאבדו עצמם באזורים הלא ידידותיים של פניקס. שתייה מחוץ לקמפוס הייתה אסורה.
וויל הגיעה לשערי המתכת הגדולים שמעליהם התנוסס הכיתוב אוניברסיטת לופאס בכתב מחודד.
"ערב טוב ג'ארד." אמר והציץ לעבר בקתת השומר, השעה הייתה אחרי חצות, השומר ישב בתוך הקתה שלו וקרא ספר, לועס קיסם שיניים אומלל כאילו זה אשם במשהו.
"שנה א'." ג'ארד קם בכבדות מכיסאו וצעד לעברו במבט בוחן, מסובב את מפתח המתכת על ידו "אם היית מגיע עוד שתי דקות כבר לא הייתי מכניס אותך" אמר ותחב את המפתח למנעול.
"הלהקות חזרו?" שאל וויל בשעה שהשער נפתח בחריק צורמנית
"כולם בפנים, את הוויטס עוד לא ראיתי, אך אני בטוח שהבחורות האלה יודעות להסתדר." אמר השומר בעגמומיות, הוויטס הייתה להקה של שישה עשר נערות, כולן בשנה השנייה של הלימודים, וכולן זאבות לבנות, ומכאן השם.
"אתה שיכור?" שאל גארד והניח יד מתחת לסנטרו של וויל, רוכן לעברו ומאיר בפנס על פניו, וויל צמצם את עיניו אל מול האור החזק.
כל ערב אותו הדבר.
"אני לא שיכור" ענה
"זה מה ששיכור היה אומר" הרהר ג'ארד והתרחק ממנו מעט, הוא היה בן שישים לכל הפחות, שערו כבר היה לבן ועל פניו רמז של קמטים. כרס בירה איתגרה את כפתורי המדים שלו שקצוותיהם היו תחובים בקושי למכנסיים הכהות.
על חגורתו התנוססו שני אקדחים, האחד אקדח אמיתי עם כדורי סרק בתוכו והשני אקדח חשמלי.
אם וויל תחילה חשב שהשומר כאן בכדי לשמור עליהם מאויב חיצוני, כיום הוא חשב שג'ארד כאן בכדי לשמור עליהם מפני עצמם.
האוניברסיטה התפארה בהרמוניה שהיא יצרה בין חייהם של בני האנוש לבין אנשי הזאב.
כולם חיו כאן בשותפות, בריונות מכל סוג שהוא הייתה אסורה, אך מאבטחים כמו ג'ארד היו מפוזרים בקמפוס, משום שלא פעם היה זאב שאיבד שליטה.
וויל לא ראה את זה קורה, אך שמע סיפורים מפי בן האנוש איתו חלק חדר במעונות.
המאבטחים היו צצים כאילו משום מקום, אם הם קרובים מספיק משתמשים באקדח השוקר, אם רחוק מדי, הם משתמשים בכדורי הסרק. כך או כך, כשזאב משתנה חזרה לבן אנוש, הוא זקוק לזמן החלמה במרפאה.
"אני לא מריח אלכוהול" אמר ג'ארד והזדקף "יפה."
"אני אלך עכשיו" אמר וויל והצביע לעבר המעונות "לילה טוב."
"כן כן" נופף השומר ונעל את השער בנקישה.
מהשער היה שביל מרוצף שהתפצל מהר מאוד לחמישה שבילים שונים, וויל פנה בשביל הימני לעבר המעונות, שלט מעץ הצביע לכיוון הזה והכריז 'הבית השכור', המינהל אהב לציין שהאוניברסיטה היא הבית שלנו למשך ארבע שנים.
היו עוד תלמידים על המדשאות, אך הם היו בודדים, ובעיקר זוגות שגנבו קצת זמן פנוי בין הלימודים.
וויל התעלם מהם, הוא הלך במשך חמש דקות עד שהגיע לבניין המעונות הבנוי מלבנים אדומות כמו רוב המבנים בקמפוס.
המעונות היו שלושה בניינים שיצרו צורת ח'. בין המבנים הכל היה מרוצף, מקומות קשירה לאופניים ניצבו בחזית כל בניין והיו מלאים עד אפס מקום. מאחד מהחדרים נשמע רעשים רמים של קולות צחוק ומוזיקה. וויל הביט לכיוון החדר וראה תלמיד שנה רביעית עושה את דרכו לעברה ודופק עליה בחוזקה. הדלת נפתחה וראש של נער הציץ החוצה, על עיניו היו משקפי שמש ושערו זקור לכל עבר. סימן שפתון על לחיו.
"כןןןן??" שאל בקול נמתח משכרון
"אזהרה אחרונה מקס. כבו את המוזיקה. לחוג לפיזיקה יש מבחן חשוב מחר" אמר, וויל זיהה שהוא שנה רביעית משום שזה היה אחד מהתלמידים שעזרו לו למצוא את הדרך לבניין המזכירות ביומו הראשון כאן. שמו התחיל בד' אך וויל לא זכר מהו.
"אחי- בדוק. אני מכבה." מקס הסתובב בגיהוק "כבה את המוזיקה קייג'. פיזיקה- מבחן- משהו-" מלמל ופנה חזרה לבוגר בחיוך שתוי, המוזיקה מאחוריו פסקה "מי ייתן וכוח הכבידה ישרת אותנו תמיד" הריע וסגר את הדלת.
תלמיד השנה הרביעית נאנח ופנה חזרה למטה.
חדרי המדרגות היו פתוחים, כולם יכלו לראות את הדלתות של החדרים, מי עולה ומי נמצא בכול קומה. מבט מהיר על סביבת הדלת של כל חדר יכלה לתת הצצה על השניים שחיים בפנים, דלת אחת כוסתה בטפט של להקת רוק, דלת שניה הייתה עם שלט ועליו שמות הדיירים, מול דלת נוספת ניצבו אדניות פרחים שלא השקו כבר זמן רב.
רבים הדביקו סטיקרים על הדלתות שלהם, בעלי משפטים שונים.
'אדם לאדם זאב וזאב לזאב אדם'
'חוג למוזיקה? יילל ותוכיח'
'אחי שכחת את הבוקסר'
'קפה חיוני ליום חיוני'
ועוד כל מיני.
דין. עלתה בו המחשבה. שמו הוא דין.
"היי אני זוכר אותך" דין הגיע לקומת הקרקע והצביע על וויל "שנה ראשונה- אמנות ומחול?" כיווץ את גבותיו כמנסה להיזכר
"ספורט" תיקן וויל
"כן. כן ספורט" נקש באצבעותיו כנזכר, על מפרק ידו הימנית נראה בבירור הקעקוע השחור. קעקוע שנראה כשתי חוטים מפותלים, שזורים זה בזה ומקיפים את מפרק היד. וויל זיהה את הקעקוע. היה לו אחד זהה בדיוק. היה כזה לכמעט מחצית מהאוכלוסייה.
קעקוע הזאב.
זה היה סימן להיותך איש זאב, נולדים עם הסימן הזה ולא ניתן להסיר אותו בשום צורה. אנשים שניסו סיפרו שהוא מופיע מחדש כעבור זמן קצר.
"אתה מחזיק מעמד?" שאל דין והניח את ידיו על מותניו, הוא היה גבוה מאוד, קרוב לשני מטרים, בעל שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות בוהקות. סביב האישון השחור זהרה לה טבעת כסף דקה.
סימן להיותו זאב שושלת. זאב ששתי הוריו הם זאבים.
"אני מסתדר" ענה וויל
"ככה זה נראה" דין חייך וטפח על שכמו "עלה לישון. כבר מאוחר, ואל תדאג, הם לא יפעילו שוב את המוזיקה במשמרת שלי" אמר והצביע על חזהו.
וויל הנהן ופנה לבניין החזיתי לעבר חדרו, בכול לילה תלמיד מהשנה הרביעית היה במשמרת במעונות, היה עליו לדאוג שיכבדו את שעות השקט והשלווה במעונות. מכשיר קשר היה מחובר לחגורתו למקרה ותהיה התפרעות מסוג כלשהו. והייתה עוד סיבה, שאיש לא אמר בכול אך כולם ידעו. הוא שמר שהבנות לא יעברו לחדרי הבנים ולהיפך.
וויל עלה במדרגות לקומה הרביעית, הוא חלף על פני דלת המכוסה חתיכת בד ועליה ציור של בודהה, דלת נוספת הייתה מוקפת באורות צבעוניים, על דלת אחרת צויר בוב ספוג מעשן, וכן הלאה. וויל הגיע לדלת חסרת הייחוד ותחב את המפתח שלו לחור המנעול.
כשפתח את הדלת בדממה עלה באפו ריח של שמפו הדרים.
נראה שהשותף האנושי שלו בדיוק יצא ממקלחת.
וויל סגר את הדלת אחריו ותלה את המפתח על מסמר לצד הדלת. הוא נכנס לחדר בצעדים שקטים. צמוד לקיר משמאל ניצב ארון בגדים בעל דלתות כפולות. אדים עדיין יצאו מחדר המקלחת שמימין, וויל עקף אותו והביט בחדר.
החדר היה מלבני, שולחן כתיבה גדול ניצב צמוד לקיר הימני, מעליו עמדו מדפים גדושי ספרי לימוד. על השולחן נחו עפרונות הציור של וויל וספר הסקיצות שלו. בקיר הסמוך ניצבו שתי מיטות זו לצד זו שביניהם מפרידה שידת עץ חומה.
קירות החדר היו מעוצבות רק במעט, תמונת לווין של הגלקסיה הייתה בין המיטות ומעל השולחן היו תלויות מערכות השעות שלו ושל שותפו לחדר, יחד עם רשימת המטלות של כל אחד.
ניל שכב על המיטה הימנית, ידו מאחורי ראשו, אוזניות תחובות באוזניו והוא מביט באייפון שלו בעיניים מרותקות, תמונות ריצדו על משקפיו העגולות, שערו האדמוני היה פרוע ורטוב על הכרית, נמשים עיטרו את פניו והוא פלט קריאת תדהמה על משהו שראה בסרטון שלו, אפילו לא מבחין בנוכחותו של וויל.
ניל היה שותף נוח, הוא היה בחוג לאסטרונומיה ודיבר באובססיביות על חוצנים.
כפי שלוויל הייתה את מחברת הסקיצות שלו, לניל הייתה מחברת עבה מאה הרישומים ושרבוטים על כל הדברים שקרו בעולם המעידים על קיומם של חייזרים.
וויל התמתח ופתח את הארון שלו, מוציא בגדים נקיים למקלחת.
הוא נכנס לחדר האמבטיה המרוצף במרצפות כחולות עם קרמיקה בצבע זהה, אחרי שפשט את בגדיו ונכנס מתחת למים החמים הוא פלט אנחה.
הוא השתמש בשמפו שניל קנה וקרצף את גופו.
כשסיים והתנגב במגבת הוא הרים את עיניו למראה. שערו החום הרטוב נשמט על פניו, מהמראה החזירו בו מבט עיניים ירוקות עם טבעות זהב סביב האישונים.
הסיבה הנוספת להיות הלהקות רחרחו סביבו באובססיביות כשהגיע הנה. הוא עצם את עיניו בחוזקה, טבעות הזהב המשיכו לרצד בעיני רוחו.
כשיצא לבסוף חזרה לחדר, הוא היה לבוש במכנס טרנינג ובגופייה שחורה, מנגב את שערו השחור במגבת לבנה.
ניל התיישב בזינוק על מיטתו, אם הופתע לראות את וויל בחדר הוא לא הראה זאת
"אתה לא מבין מה ראיתי עכשיו" קרא
"תן לי לנחש" אמר וויל והתיישב על מיטתו
"עדות חיה לקיומם של חוצנים!" התעלם מוויל "יש אישה בבודפשט שראתה חוצן על האנטנה של הבניין שלה- היא אומרת שהוא היה יצור קטן וירקרק ו-"
"תראה לי תמונה." אמר וויל וקטע את דבריו, ניל תפס חזרה בפאלפון שלו וזינק אל מיטתו של וויל, מציג בפניו תמונה מטושטשת של גג בניין בגשם, על האנטנה היה מלופף משהו עגלגל וירוק.
"זה פוטושופ." משך בכתפיו והסיט את עיניו מהתמונה
"פוטו-פוטושופ?" גמגם ניל "למה אתה חושב?"
"רואה את זה?" וויל הצביע על חלק בשמיים "אם תסתכל טוב תראה שזה קו הפרדה, אלה לא אותם שמים, למעשה זה נראה יותר כמו בריסטול אפור מאשר שמים. אלה שתי תמונות שונות. זה פוטושופ."
"ובכן אולי חיברו ביניהם אבל זה לא סותר את הימצאותו של החייזר-" התגונן ניל
"מובן שכן. זה מערער את הכול." הוא נשכב לאחור על גבו ובהה בתקרה המכוסה כוכבים קטנים שניל הדביק. "אל תאבד תקווה. עוד תמצא את החייזר שלך." אמר
"מובן שאמצא." ניל חזר למיטתו והתכסה בשמיכה, הוא נראה מאוכזב, אך עדיין נחוש. "לילה טוב וויל." אמר וכיבה את המנורה שמעל ראשו.
"לילה טוב ניל." ענה וויל בקול שקט ובהה בתקרה, תוהה מה יביא איתו אור הבוקר, ומתי הלהקות סוף סוף יניחו לו לנפשו. אנחה נמלטה מפיו כשתחושה מבשרת רעות התגנבה ללבו. הם לא עומדים להניח לו אף פעם.