פרק 2

74 4 0
                                    

"-האמנות במצרים העתיקה שימשה לשתי סיבות עיקריות" מר לאונר הכה במקלו על הלוח עליו הוקרנה המצגת "האחת היא הנצחה. הנצחה של המלכים הגדולים והשליטים החשובים של מצרים. והשנייה היא החיים שלאחר המוות. כיצד תרמו הציורים לחיים שלאחר המוות עבור המצרים?" הוא פנה לכיתה, שלוש מאות עיניים היו נעוצות בו כעת, כולם הרימו את ראשיהם מהמחשבים בהם הקלידו את דבריו.
יד הורמה בשורה השנייה של האודיטוריום
"כן פליסי" הצביע עליה מר לאונר עם מקלו
"המצרים האמינו שבציורי הקיר בקברים הם מכתיבים למת את החיים שיקבל לאחר המוות." אמרה פליסי, שערה השחור היה אסוף מבולגן על ראשה, שורה של פירסינגים עיטרה את אזנה ואיילינר שחור כיסה את עיניה.
"הרחיבי." ביקש מר לאונר
"אם לאדם אחד היה הרבה שדות בעודו חי, הם היו מציירים אותו על רקע השדות, שלפניו משתחווים בני אדם, הם היו מציירים אותו גדול יותר בכדי להראות את הגדולה שהייתה לו ולייחל שיזכה לאותו תפקיד בחיים שאחרי." אמרה
"אכן. זה מה שהם עשו." הנהן מר לאונר "הנה ציור קיר לדוגמא" הוא העביר שקופית במצגת, וויל נעץ את מבטו במחברת הסקיצות שלו, העיפרון שלו רפרף על הדף בעדינות בעודו מצייר את המרצה הזוקף את אצבעו ונשען קדימה על המקל שלו.
שערו המאפיר היה פרוע, משקפיו נחו במעוקם על אפו, מכנסיו היו גדולים מעט ממידותיו וחולצתו רפויה. הוא היה נראה כמו גאון משוגע. וויל חיבב אותו.
מהזווית בה ישב, וויל הבחין באור ובצל על פניו החרושות קמטים של המרצה. וויל לא אהב המוניות, ולכן מצא עצמו יושב תמיד בקצה הכיתה, בפינה.
למרות שהרבה העדיפו לסכם עם מחשבים, בשיעור הזה וויל אהב לסכם במחברת סקיצות, כך יכל להוסיף את רישומיו של מר לאונר לצד הנושא שנלמד באותו שיעור.
משום מה זה עזר לו לזכור את הנלמד טוב יותר.
השיעור נגמר מבלי שוויל הבחין בכך, הוא המשיך בציורו בעוד הכיתה סביבו מתרוקנת והסטודנטים ממהרים לשיעור הבא שלהם.
גבותיו היו מכווצות ועיניו מצומצמות כששרטט את קן המתאר של מר לאונר בכדי לשוות לו מראה של דמות תלושה מהדף.
"וויליאם" קרא קול מעליו, וויל הרים את עיניו במהירות ונתקל במבטו של מר לאונר
"אדוני?"
"אתה מאחר לשיעור הבא שלך" אמר מר לאונר באנחה, וויל הביט סביבו ונוכח לראות את הכיתה הריקה
"אה" הוא סגר את המחברת ונעמד, אוסף את חפציו
"אתה בסדר בן?" שאל מר לאונר ובחן אותו בעיניים מצומצמות
"לא עומד לאבד שליטה אדוני" אמר וויל בחיוך קפוץ, קד במהירות ויצא מהכיתה. המרצים היו כל כך זהירים איתו כל הזמן.
למעשה הם היו זהירים עם כל זאבי השושלת, כאילו העובדה ששני הוריהם הם אנשי זאב תגרום להם להשתנות בכל רגע.
היה משהו נכון במה שחששו, הטענה הייתה שככול שאחוז הזאב בך גדול יותר, כך סיכוי גדול יותר שתאבד שליטה.
לכן אצל וויל, שהיה דור עשירי לזאבים, הם הרגישו כאילו מדובר בפצצה מתקתקת.
על אף זאת, הם הראו נכונות לקבל אותו ללא הסתייגות.
וויל קיווה שמדובר רק בגלל הכישרון שלו וקורות חייו שבהם לא היה רשום על התפרצויות חסרות גבולות. אבל ידע שחלק מכך זה הרצון שמישהו מיוחד ילמד באוניברסיטה שלהם.
ולכן על אף שלא אהב את זה, הוא הסכים להצטלם עבור הפרסומות שלהם.
הוא היה רגיל למצלמות. כבר מרגע שנולד וטבעות הזהב סביב אישוניו נגלו לעולם, המצלמה הייתה חלק מהנוף שלו.
בכל מקום שפנה הוא ראה אחת.
זאבי שושלת בעידן שלו היו משהו נדיר יחסית, פעם הדבר היה מקובל שזוגות בתוך הלהקה מתחתנים, היום העולם היה נאור יותר, וזוגות מעורבים של אנוש וזאב הם אלה שהיו בראש הפירמידה.
אז זאב שושלת דור עשירי, היה משהו שלא נראה כבר עשרות שנים.
ומומחים מכל העולם רצו לחקור על כך. רצו לחקור על וויל.
הוא הלך במסדרונות הריקים, כולם כבר היו בשיעורים שלהם. ידו תחובה לכיס מכנסיו והוא בוחן את תמונות הבוגרים שמעטרים את הקירות. לצד כל אחד היה כתוב כמה הוא מוצלח כיום בעבודתו החדשה, על המהירות בה התקבל לעבודה עם התואר מאוניברסיטת לופאס.
הפלאפון רטט בכיסו כשיצא מהבניין הענק, הוא הוציא את המכשיר והצמיד אותו לאוזנו מבלי להביט בצג.
"התלבשת היום טוב ווילי?" נשמע קולה הצרוד של דודתו מהעבר השני של הקו, וויל גלגל עיניים והחניק חיוך. לעולם לא יימאס לו מהשיחות שלה
"אני לבוש בדיוק במידה הנכונה דודה" אמר ואיזן את הטלפון בין כתפו לאוזנו, בוחן את השמים המעוננים.
"טוב. שלא תתקרר" הזהירה דודתו
"אל תדאגי בבקשה" אמר וירד בחמשת המדרגות לשביל, הוא ידע שהוא צריך למהר, השיעור ודאי התחיל. ובכול זאת הוא המשיך ללכת ברוגע, מתענג על המדשאות הירוקות, על הסטודנטים היושבים בהם ולומדים או נחים. מי שהמערכת שלו סידרה לו שעה חופשית עכשיו ניצל אותה בשביל ביצוע מטלות או סתם להירגע לפני השיעור הבא.
אחרי השיעור הבא לוויל יהיה שעה חופשית, והוא תכנן ללכת לאכול, הבטן שלו כבר קירקרה מאחר ולא הספיק לאכול ארוחת בוקר.
"אכלת?" שאל את דודתו והחיש את צעדיו לעבר מתחם הספורט
"כן כן." אמרה הזקנה
"שתית את הכדורים?" המשיך לחקור
"איזה כדורים?" שאלה דודתו, וויל קפא על מקומו. דודתו דאב כבר הייתה בשנות השמונים המאוחרות לחייה. היו לה כדורים רבים. ובכל יום גילו לה דבר חדש שהזקנה מביאה איתה. האם תור האלצהיימר הגיע?
ליבו של וויל נתמלא אימה, עד ששמע את החרחור מעבר לקו והבין שדאב צוחקת.
"יכולתי לשמוע את הנשימה שלך נעצרת עד כאן ווילי. תירגע." גיחכה, וויל שיחרר את האוויר מראותיו באנחה
"אל תעשי לי את זה דאב." גנח
"מצטערת, אך מה עוד נותר לי בחיים אם לא להדאיג אותך קצת? תבוא לבקר את דודה. דודה מתגעגעת" אמרה
"גם אני."
"טוב, תאכל טוב. שמור על עצמך, וגם אתה אל תשכח לקחת את הכדורים."
"לא שוכח." חייך "ביי דאב"
"ביי ווילי."
הוא החליק את הפלאפון חזרה לכיסו, קריאות מרחבת הספורט כבר נשמעו, אם וויל היה מעוניין להדאיג את דודתו, היה עליו לספר לה שהוא לא לוקח את הכדורים האלה כבר חצי שנה.
הוא שנא אותם.
לטענת הוריו הם 'ימנעו מהכעס לשנות אותו וישמרו עליו תמיד בשליטה.' ובכן, וויל לא הרגיש בשליטה כשנטל אותם. הוא הרגיש מסומם.
ממש מסומם.
לכן הוא הפסיק.
והוא לא סיפר לאיש.
כשהגיע למתחם הספורט הוא נכנס ישירות לחדר ההלבשה, לא מביט במגרשים הענקיים שנפרסו סביב, מתחמי כושר, מגרשי כדורסל וכדורגל, מגרש ריצה ובריכה מקורה.
וויל תחב את חפציו ללוקר שלו בחדר ההלבשה שהסריח מזיעה, הוא החליף לבגדי הספורט שלו, גופיה ומכנס כחולים כהים ויצא החוצה.
על הרחבת ריצה כבר התחממו כל התלמידים, הוא ניגש ישירות למאמן ביל שסימן משהו בלוח הכתיבה שלו והרים אליו מבט, גבותיו הסבוכות של המאמן ומיקומן הנמוך תמיד גרמו לו להיראות כועס. משרוקית ושעון סטופר היה סביב צווארו, סוודר כחול תחתיו גופייה זהה שחשפה שיער חזה מפותל ומכנס קצר מדי.
הוא נראה כמו כל המאמנים שוויל ראה בחייו. כאילו יש דרישת נראות פיזית לתפקיד.
"ג'ונס" נהם המאמן ולעס את קיסם השיניים שלו "חימום, מהר."
וויל הנהן ופנה לעשות את המתיחות
"איחרת שוב." אמר מייקל בתוכחה כשוויל התיישב לצדו על המגרש, מותח את רגליו ומגיע אליהן בקלות עם אצבעותיו.
"לא נכון" וויל פיסק את רגליו והתמתח שוב
"אני לא מבין את זה בן אדם. אם אתה רואה שאתה מאחר, פשוט תשתנה ותרוץ. תוך שניה אתה כאן." הניד מייקל בראשו, בשל היותו אנושי הוא חשב על אנשי הזאב כמכונה שמביאה אותך ממקום למקום מהר יותר. הוא לא מבין מדוע הם זקוקים לרכב, או לתחבורה ציבורית, שפשוט ישתנו וירוצו ממקום למקום.
"אני אעשה את זה פעם הבאה. תודה מייק." הנהן וויל ומתח את זרועותיו מאחורי ראשו.
הוא התעלם מחבורה של נערות שהביטה בו מספסלי הצפייה ושצילמו תמונות בסתר, לפחות הן חשבו שזה בסתר.
זה לא הפריע לו. הוא לא הבין את זה, אך זה לא הפריע לו.
הוא נעמד, הצמיד את רגליו וירד שוב עם ידיו.
גבו נתפס לו בלילה, והוא הרגיש את הכאב בגבו התחתון, אך התעלם ממנו.
הוא ידע שזה ישתחרר בקרוב, וקיווה שזה לא יפריע לו בריצה.
"אמא שלך התקשרה אלי אתמול." אמר מייקל בכדרך אגב. וויל קפא באמצע התנועה והרים אליו מבט, אמא שלו הפסיקה להתקשר אליו מאז שהבינה שהוא לא עונה לשיחותיה ומתעלם מהודעותיה. כעת אם היא רוצה להגיד לו משהו- היא מתקשרת למייקל.
"המממ"
"אני לא אגיד לך מה היא אמרה, משום שאתה לא רוצה. אבל אם תרצה-" אמר מייקל
"אני יודע. תודה מייק." מייקל היה היחיד באוניברסיטה שידע על מצבו המשפחתי של וויל, הוא היה החבר הכי טוב שלו. הם הכירו מאז היותם ילדים, גרו דלת ליד דלת והיו הולכים לבית הספר יחד בכול יום.
מייקל היה כמו אח בשבילו. והוא ידע שהיחס הדדי.
שריקת משרוקית נשמעה, כולם נעמדו והתקרבו לעבר קווי הזינוק, המאמן הקריא עשרה שמות משפחה והמדוברים מיהרו לעמד במקומות הנכונים, שריקה נוספת, והם החלו לרוץ.
וויל צמצם את עיניו ועקב אחריהם, נייק היה מהיר מכולם, חיוך מרוח על פניו כשהוא מבצע את ההקפה ומביט מעבר לכתפו ברצים מאחוריו, כשחצה את הקו הוא הרים ידיים בניצחות לקול התרועות.
נייק היה אלפא של להקת הטפרים. להקה גדולה ברחבי הקמפוס וידועה לכול.
נייק לא חיבב את וויליאם בלשון המעטה, הוא שנא את העניין שעושים סביב זאב שושלת דור עשירי, ונראה שהוא נוטר לו טינה על התלקקות הלהקות סביבו.
הוא היה בחור גבוהה וחזק, בעל שיער שחור קצוץ ועיניים כחולות קרות. טבעות כסף נצצו סביב אישוניו ושיוו להן מראה של קרחון.
לצד המאמן עמד תאי. הוא היה עוזר המאמן בשביל קבלת מלגה, וכתב את הזמן לצד כל שם שחצה את קן הסיום.
תאי היה תלמיד שנה שנייה, הוא וויל היו יחד בשיעורי הספורט בלבד,תאי היה שרירי מאוד, שערו החום היה שמוט סביב ראשו ועל מצחו בעודו מכווץ עיניים לעבר הדף כשרשם. קעקוע הזאב שלו נראה כהה על עורו השזוף.
עורו היה שזוף מהשעות הרבות בשמש וגופייתו נצמדה אל גופו.
"הבאים בתור" רעם קולו של המאמן "דונסון, ברטה, ג'ונס, דלאס, שנאיי, ג'נג, באיל, מאגי, סווב, וצא'נס." מייקל טפח על שכמו של וויל כשנעמדו זה לצד זה בקו הזינוק. בזווית העין וויל ראה את לוקאס עומד שני אנשים ממנו.
"אל תרמה ג'ונס" גיחך, כשהמשרוקית שרקה, הם יצאו לדרך.
קריאות עידוד נשמעו מחבריהם, וויל הרגיש את כל השרירים בגופו, מתאחדים יחד למכונה אחת שכל רצונה כעת הוא להגיע ראשון לקו הסיום.
הוא לא רימה. הוא לא היה צריך. הוא סיים כמה שניות לפני כולם והתנשף, ממשיך ללכת בכדי להאט את קצב פעימות הלב.
"טוב מאוד ג'ונס" הנהן המאמן וסימן לתאי לכתוב. לוקאס סיים אחריו, והשעין את ידיו מעל ברכיו בהתנשפות, להקתו הקיפה אותו בתוך שניה בעידוד, אך הוא רק הרים מבט לעבר וויל שהרים לעברו גבה.
לוקאס הזדקף.
הריצות נמשכו עוד דקות ארוכות, בסופם ערכו תחרות נוספת עם המנצחים מכל המקצים.
לחרדתו של נייק, וויל ניצח.
זה לא מצא חן בעיניו במיוחד. הסגן שלו, פיל, העביר לו בקבוק מים והביט בוויל בכעס.
"היה לך מזל ילד זהב." ירק לעברו נייק, וויל עצם את עיניו לרגע.
הוא שנא שקראו לו כך.
"להפסיד בכבוד נייק" אמר מייקל והצביע לעברו באזהרה
"או שמה?" נייק צמצם את עיניו והתקרב באיום "תוכל לעשות לי משהו אנושי?" מייקל התכווץ, נייק תפס בצווארון גופייתו. פיל הניח יד על אמתו של נייק והביט מעבר לכתפו במאמן שלא שם לב למתרחש.
וויל לא החשיב את עצמו כאחד שמתרגז בקלות בשונה ממה שהוריו תמיד חשבו עליו.
למעשה הוא הצליח לנתק את עצמו רגשית כמעט מכל מה שקרה סביבו. אבל כשנגעו במישהו שהוא אוהב- זה היה השיא.
"הוא לא." וויל תפס באמתו של נייק ולחץ, "אבל אני יכול." טפריו נשלפו וננעצו בבשרו של נייק. הוא הרפה ממייקל וחשף שיניים בנהמה.
וויל הרגיש את הדם גועש בעורקיו.
"וויל אני בסדר." אמר מייקל בשקט "בוא נלך אחי."
הוא בקושי הקשיב לו. הוא רצה לקרוע את בשרו של נייק מעליו, פיל חשף לעברו שיניים ונעמד לצד האלפא שלו בדריכות.
"יש בעיות?" רעם קולו של המאמן כשנעמד ביניהם
יד הונחה על אמתו של וויל ומשכה אותו לאחור, מנתקת אותו מנייק שמיהר לכסות את אמתו המדממת.
"תכניס אותן." לחש קול באוזנו של וויל שניסה למשוך את ידו, אך האצבעות רק התהדקו סביבו בחוזקה
חזהו של וויל עלה וירד בנשימות עמוקות
"תעזוב" נהם בקול שקט, המולת תלמידים התגודדה סביב נייק והמאמן, איש לא שם לב שוויל נגרר לאחור.
וזה לא ממש עניין אותו.
במרחק מה מהקבוצה הם נעצרו.
וויל הרגיש יד מונחת על מותניו ברכות.
"תירגע" לחש הקול, וויל הרגיש איך טפריו נכנסות חזרה. הוא עצם עיניים ונשם עמוק.
"אני רגוע." אמר בקול שקט. "תעזוב."
הידיים השתהו עליו רגע נוסף בהיסוס, אך הרפו. וויל הסתובב וראה את עוזר המאמן תאי בוחן אותו בריכוז.
"שום בעיות." נהם נייק, הסתובב והלך בזעם, הוא הביט בוויל מעבר לכתפו, זה לא יהיה הסוף.
"נרגעת?" שאל תאי והחזיר את תשומת לבו אליו
"יכולתי להסתדר לבד" סינן וויל
"לא. לא יכולת. ואם תשתנו ותקרעו אחד את השני לגזרים, כל הזאבים ייפגעו מזה." אמר תאי, טבעות הכסף של עיניו נצצו. וויל הסיט מבט.
"אני יודע את זה."
המאמן הורה לכולם לעשות שחרור וללכת למגרש הכדורסל.
התלמידים סביב הריעו ופנו למגרש
וויל פנה ללכת גם כן כשידו של תאי תפסה אותו שוב.
"וזה לא מפריע לך?" סינן תאי
"לא." אמר וויל בפשטות והשפיל מבט לעבר היד האוחזת בו. זה החל להימאס עליו.
תאי העביר את לשונו על שפתיו באיטיות
"בסדר. שיהיה. אני מבין את זה, אתה לא משוייך לאף להקה. אלפות רודפים אחריך בכדי שזאב זהב יצטרף ללהקה שלהם- ודאי שלא יהיה לך אכפת." הוא הרפה מוויל והלך בעקבות המאמן, וויל הניד בראשו בהשתהות.
כשהשיעור נגמר וויל מצא עצמו עומד תחת זרם המים העלוב של המלתחות ומקרצף את הזיעה מעליו.
ריח הסבון עמד באוויר ואדים אפפו אותו, כשסיים להתרחץ כרך מגבת סביב מותניו ופנה ללוקר שלו.
מייקל כבר היה שם והתלבש בזריזות.
"לאן אתה ממהר?" עיקם וויל את אפו כשמייקל ניתר על רגל אחת בעודו נועל נעליים.
"מר לאיינוס ביקש לדבר איתי על העבודה של הרנסנס- הוא אמר שעשיתי טעות קריטית-" התנשף והמשיך לקפץ.
"אני חייב לתקן את זה- זה חצי מהציון שלי" הוא גנח וסיים לנעול את נעליו בצורה חלקית אך מספקת עבורו
"נתראה" הוא חלף על פניו במהירות, וויל הניד בראשו ופתח את הלוקר שלו, אחרי שסיים להתלבש ולנעול את נעליו כמעט ולא נותר איש בחדר ההלבשה.
הוא הסתובב בכדי לקחת את תיקו כשיד עקפה אותו ושפלה את הפלאפון שלו בצורה חלקה מהכיס הקדמי.
"מה אתה עושה?" וויל הסתובב במהירות וראה את תאי נשען על אחד הלוקרים ומקליד משהו בפלאפון שלו.
"אני יודע שלא אכפת לך. אבל לי אכפת." הוא ניתק עצמו מהלוקר והחזיר לוויל את המכשיר, וויל השפיל מבט בשביל לראות שתאי הכניס לו את המספר שלו.
וויל נאנח.
"מה אתה רוצה?"
"אם תרגיש עוד הפעם שאתה עומד להשתנות- תתקשר אלי. אני אגיע." ובלי להמתין לתשובה הוא יצא.
וויל נחר בבוז והחליק את הפלאפון לכיסו.
הוא ותאי דיברו כמה פעמים בעבר, זה תמיד היה קשור לספורט וויל העריך את העובדה שהם לעולם לא הזכירו להקות או שאלות מוזרות על זאבים.
עד כה, כל זאב שיצא לוויל לדבר איתו היה מתישהו שואל 'אז איך זה שאתה לא בשום להקה?' או 'איך זה להיות זאב מוזהב?'
עד עכשיו. עכשיו זה השתנה.
עכשיו תאי חושב שיש לו אחריות עליו?
רק בגלל שהוא חושש שאם וויל ישתנה כל זאבי  האוניברסיטה ייפגעו?
וויל חשק את שיניו, לתאי לא אכפת ממנו בשום צורה. הוא דואג לתחת של עצמו ושל להקתו.
אם הוא חושב שוויל יחשוב פעמיים אם יחוש בסכנה רק בגלל להקות אחרות, סימן שהוא לא מכיר את וויל כלל.

ירח אכזרWhere stories live. Discover now