קפה עם לב

פרק 11

אריו-

סאם הכינה לי קפה בתור 'חברה,' ולמרות שזה נשמע פשוט, לעולם לא שמעתי את המילים האלה יוצאות מפי מישהו אחר. לא היו לי חברים, וגם לא חיפשתי כאלה אבל לי יש משהו יותר טוב מחבר, יש לי את מרטין.

אני יודע שהוא תמיד יהיה שם לצידי. הוא לא חבר, הוא יותר מזה. הוא הגבר שאני חייב לו את כל מה שאני היום. כל שברירי האישיות שלי, כל צעד קדימה שעשיתי, הוא עמד שם ותמך בי. הוא נתן לי את הכלים והכוח להפוך לגבר שאני עכשיו, ואני לא אשכח לו את זה לעולם. אני אעריך אותו תמיד, עד הסוף.

"סיימנו, אני כבר אדאג לשרוף את הגופה." הרון פולט, שולף אותי ממחשבותיי על ההסחת דעת על האישה שגרה מעבר לדלת שלי. אני מהנהן. האישה שהגיעה עם הרון ניקתה וחיטאה את הרצפה, אף אחד לא יחשוב שלפני רגע הרצפה הזו הייתה מגואלת בדם של אנס. "אני מאמין שאתה תקרא לי עוד בהמשך." הרון משער והוא צודק, יהיו עוד גופות בדרך, עוד אנשים שצריך לסיים איתם. פחות חיים, פחות נשמות שלא שווים כלום על כדור הארץ.

אני מהנהן שוב ומעביר את עיניי לדלת, רומז לו בשקט שהוא סיים את עבודתו ושאני מעוניין שילך מכאן. הוא מרים את השקית שנתתי לו עם הבגדים והנעליים המוכתמות בדם כדי שישרוף גם אותם, הרון הולך מכאן ויוצא מהדלת, באותו הרגע הטלפון שלי מצלצל ואני רואה את שמו של מרטין על המסך.

אני מזיז את העיגול הירוק לצד, עונה לשיחה שלו. "אתה יודע, אני מצפה שתעדכן אותי מה איתך, אבל שתעדכן מרצונך מבלי שאתקשר אליך." הוא מסנן מפיו בקול האבהי שלו. "אתה יודע שזה לעולם לא יקרה," אני משיב ושומע אותו צוחק, "אני לא אפסיק לקוות." חיוך עולה על פניי.

למרטין אין אישה, אין ילדים, יש לו רק אותי וזה מספיק לו. כשהוא גידל אותי הוא דאג שאני אקלוט שאני כל עולמו. חשבתי שאני אכנס לכלא למשך שארית חיי, כשהגעתי אל מרטין הייתי ילד פחדן, מלא בחרדות, פחדתי לשתות כל שתיה שהוא הביא לי כי פחדתי שיש בתוכה סם אונס, פחדתי מכל נגיעה קטנה שלו כשהוא חיבק אותי ואמר לי שהוא פה בשבילי כי חשבתי שבכל רגע הוא יפשיט אותי.

עם הזמן מרטין היה כמו כף יד שנמשכת אלי מתוך האפלה, מחפשת אותי ומושכת אותי חזרה אל האור, אל חיים שאני לא ידעתי איך לחיות. הוא לא נלחץ כשהייתי נסוג, לא נבהל מהפחדים שלי. הוא פשוט היה שם, תמיד שם, שקט ויציב, מביט בעיניים מלאות בייסורים ושאלות שפחדתי לפלוט את התשובות אליהן.

הוא לא נתן לי לברוח, לא נתן לי להסתתר בתוך עצמי, הוא לא ויתר עליי אפילו כשהייתי כל כך מבולבל, כל כך חסר אמונה, כל כך כנוע לחיים חסרי חשיבות. כשהייתי בטוח שהפחד שלי יטרוף אותי, שהוא יעזוב אותי לבד עם כל השדים שאני לא יכול להילחם בהם, הוא היה שם.

הוא לא שפט, לא דרש ממני יותר ממה שיכולתי לומר. כל מילה שלו הייתה כמו חבל הצלה, כל מבט שלו כמו פיסת תקווה, ובסופו של דבר הבנתי. אני כל עולמו, כמו שהוא כל עולמי. לא היה מקום בעולם הזה שבו יכולתי להיות יותר בטוח, יותר מוגן, מאשר ברגעים האלה שבו הוא היה שם, לצידי.

"העובד שלך בדיוק סיים כאן, אני חושב שיש לו קטע עם גופות." אני מתיישב בספה, מתרווח בנוחות. "יש סיבה למה הוא עובד בעבודה הזאת," אני צוחק, יופי מרטין, גרמת לי לצחוק. "איך הולך לך שם? תעדכן אותי." אני נוקש עם האצבע שלי על ידית הספה, "אני לא רואה את עצמי מתקדם כאן," אני לא רוצה שהוא יתאכזב, "זה בסדר, אתה רוצה לחזור?" אני נאנח, שוב הדאגה שלו.

"אני אמשיך, אתה יודע שאם אני לוקח משימה אני הולך איתה עד הסוף." אני מסביר לו והוא מגחך, "ברור שאני יודע אבל אני מתגעגע." אני בולע את הרוק שלי, גם אני מתגעגע. "אתה תצטרך להתגעגע עוד קצת, יש גופה אחת. אני צריך עוד עשרים גופות." אני אומר לפי הרשימה שהוא נתן לי. פאלי הידוע בשמו וולקר, לא היה ברשימה.

הייתי עסוק בסאם כך ששכחתי מהרשימה, אני צריך לחזור להתרכז במטרה שלי. "יצא לך להיות בקשר עם מישהו שם? אני יודע שאתה לא מדבר איתם ובטח מלחיץ אותם." החיוך שלי נמתח על פניי, זה נכון, אני לא אילם אבל אני לא אחד שמדבר.

בגלל דבריו של מרטין אני חושב על סאם, היא נראית ההפך מלחוצה ומפוחדת כשאני לא מדבר איתה, כנראה בגלל שהיא חושבת שאני אילם. היא דואגת לי, מנסה שארגיש בנוח. "יצא לי להיות בסביבת מישהי," אני אומר ושומע את מרטין נשנק. "אתה מדבר עם מישהי?" אני שומע את התקווה בקולו, הוא תמיד ניסה לגרום לי לדבר עם אחרים, הוא יודע שאני מדבר רק איתו.

האדם האחרון שיצא לי לדבר איתו זה כאל וזה רק מפני שרציתי לדעת על אמה של סאם ועל עברן. "אל תשמע שמח כל כך, אני לא מדבר איתה אבל נראה ששקט זה כל מה שצריך, היא מגלה הבנה מבלי שאצטרך לפצות את הפה שלי." אני שומע את מרטין מושך באפו, אני מסתכל על הטלפון וזוקר גבה.

"הילד שלי סוף סוף מצא מישהי." הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה כשהוא מכנה אותי ילד שלו, "אתה מגזים מרטין." אני אומר אבל שאלתו תופסת אותי לא מוכן. "אם אני מגזים, למה אתה בקשר איתה?"

השאלה של מרטין מצליחה להכות בי, להוציא אותי מאיזון. אני מנסה לא להרגיש את הלב שלי דופק בחוזקה, לא להרגיש את המתח בגרון, אבל זה קשה. "אני לא בקשר איתה," אני עונה בקול רועד, "יש בינינו מלא צירופי מקרים שגורמים לכך שאנחנו ביחד," אני מוסיף, אבל המילים לא מרגישות כנות. זה לא נכון. להיכנס לבית קפה כשאני יודע שהיא עובדת שם זה לא צירוף מקרים. אולי אני כן בקשר איתה, בצורה כלשהי.

אבל מרטין לא עוצר. "אם אתה לא בקשר איתה, אז למה אתה הזכרת אותה?" הוא שואל בשקט, כאילו לא באמת מחפש תשובה, אלא רק רוצה שאני אראה את מה שהוא רואה. אני שותק לרגע, אני חושב על סאם, על איך שהיא מבינה את השקט שלי. "אני לא יודע," אני עונה בסופו של דבר, קול שלי כמעט לא נשמע. "אני רק יודע שזה שונה."