מוקפת בחשיכה

*הקדמה*

אנג'ל חלצה את נעלי הבובה הלבנות שלה והניחה אותן לרגלי המיטה.
היא חייכה לאחותה הקטנה, שישבה במיטה המקבילה ונעצה בה עיני שקד עגולות, ולחשה, "לילה טוב, אלי".
אליסון חייכה חיוך קטן ושתי גומות קטנות הופיעו על לחייה הרכות, "לילה טוב", אמרה בקולה העדין אך הקשוח, האופייני לה.
אנג'ל עצמה את עיניה ונרדמה כמעט מיד - היא הייתה כל כך עייפה...
****
המולת הרחוב הסואן היתה בשיאה, רוכלים צעקו את מחיר מרכולתיהם, ילדים שיחקו בפרוטות עץ ליד הדוכנים בזמן שהוריהם קנו מצרכים לקראת החג המתקרב והבא, שומרים צעקו על כייסים קבצנים והרחיקו אותם מהמקום.
לכבוד כרכרת המלך ומשפחתו, פינו אנשים את הדרך וקדו לעברה.
המלך הוציא את פניו מהחלון וחייך בנעימות לתושביו.
"היו שלום, אזרחיי." קרא בקולו העמוק.
"ישמרו את מנוחתך האלים,כבודו." מילמלו בקול ירא.
"ברצוני להודיע כמה דברים."
כל האנשים עצרו ממלאכתם והטו אוזן אל המלך.
המלך כיחכח בגרונו ופתח מגילה לבנה שהיתה חתומה בחותמת המלך.
"מיום זה, יום ורא(יום שני, בשפתנו), אני מעלה את המיסים ל34 מאלים."
אנשים החלו להתלהם. המלך חיכה בסבלנות שיסיימו, ומשנרגעו הרחות המשיך - "בנוסף, המצב הבטחוני נורא ממש, וחייבים לוחמים אשר נאמנים למלוכה. כל לוחם מצטרף, יקבל 3 חניתות, חליפת מגן, ו2 מאלסים לחודש."
אף אחד לא דיבר. אף אחד לא זז. אחדים ירקו על הקרקע בזעם והורחקו ע"י השומרים.
רק נער חוצפן הגיח מבין כל האנשים ודיבר, פנים אל פנים, עם המלך, "אדוני המלך, עלייך להתחשב במצבם של אנשינו. אנא הורד את המיסים ותסתפק ב7 כרכרות במקום 13, ב6 ארוחות במקום 10, בעוד לנו אין אפילו כרכרה אחת, ו3 ארוחותינו כוללות בעיקר חרובים משדותינו המועטים."
המלך הביט בו בהפתעה גמורה.
האזרחים מילמלו בהסכמה וחלק טפחו על שכמו של הנער.
הבעת פניו שלך המלך התחלפה מהר מאוד מהפתעה לזעם, "חוצפה שכזאת! איך אתה מעז! אינך אחראי על הכספים ואינך יודע להיכן הולכים כספי המיסים. אני דורש שתתנצל על דבריך ולא, תולקה 50 מלקות בכיכר העיר."
הנער הניד בראשו בגיחוך, "מובן שלא אתנצל. יודע אתה שדבריי נכונים, איני צריך להתנצל על דבר, מלכי."
המלך הידק את שפתיו בכעס וסינן מבין שיניים חשוקות, "חצוף. תולקה על בשרך 70 מלקות!"
הנער הניד בראשו, "אינך יודע מי אני, ואני מציע שתברר לפניי שתתחרט על דברייך, רודן שמן."
המלך ליקק את שפתיו, "איננו יכולים לנהל את הדיון הזה כאן. התלווה אליי לארמון ושם גלה לי מי אתה, הו, נער מסתורי."
הנער גיחך וחיוך קטן התגנב לפניו,"התעסקתי כבר עם מלכים כמוך. ברגע שניכנס אל הארמון אתה תתלה אותי על אחת מנברשותייך, תכה אותי עד מוות ותורה לשומריך להיפטר מגוויתי."
אכן מחשבה זו חלפה בראש המלך.
הנער המשיך בחיוך מתרחב, "אני חושב, שתיאלץ להשיג אותי בעצמך."
המלך התאדם כולו, "הסתלק מפניי, ממזר. ואל תעז לחזור. אם אראה את פנייך כאן שוב, אורה למשרתיי לנעוץ בליבך חרב סייפים חדה מובחרת מן המובחרת."
"נחיה ונראה, מלכי." הוא צחק והתרחק משם בהליכה איטית.
באמצע הדרך הסתובב לפתע ואמר, "הטיפשים אינם יודעים את המחר, המחר יודע הכל" והסתלק.
"מיהו הנער הזה?!" רעם המלך בקולו.
כולם עמדו בשקט ולא זזו, אף אחד לא ידע מיהו אותו נער גס הרוח.
ילדה קטנה החלה לבכות ושברה את הדממה. אנשים פנו אליה בבילבול, הם אינם הבחינו שהיא שם.
"היא רוצה לומר משהו."אמר אחד האיכרים והשתיק את כולם.

"אני... אני איבדתי את אחי.." היא מחתה את דמעותיה והשפילה מבט אל הקרקע.
"מיהו אחיך?" שאל אותו איכר.
היא תיארה אותו לפרטים, אך לא הזכירה את שמו.
המלך, בינו לבינו, חייך בערמומיות וציווה להביא אליו את הילדה.
***
"אנג'ל!" קראה אימה מלמטה.
אנג'ל דחפה מעליה את השמיכה וקמה במהירות מהמיטה, "אני כבר באה!"צעקה חזרה.
היא העיפה מבט למיטה של אחותה, היא הייתה ריקה.
היא חטפה שמלה פרחונית ארוכה מהארון והתלבשה במהירות. היא ציירה פס שחור מעל עיניה וענדה עגילי פנינה עדינות.
היא התכוונה לשים את נעלי הבובה הלבנות שלה, אך היא לא ראתה אותן בשום מקום.
"אלי!!!" היא צרחה תוך כדי חיפוש מתחת למיטה והארון.
אלי נכנסה בדילוגים קטנים לחדר כשמלתה הקצרה מתנופפת סביב ברכיה, "כן, אנג'ל?"
"איפה הנעליים הלבנות שלי?!" צווחה.
אלי נראתה פגועה, "אני לא יודעת. לא לקחתי אותן."
אנג'ל הרימה את שמיכתה בייאוש, "אז איפה הן?"
אלי ליפפה תלתל חום סביב אצבעה, "את חלצת אותן ליד המיטה שלך והלכת לישון."
"נכון אבל," היא נאנחה בתסכול,"הן לא שם!"
אלי משכה בכתפיה והסתלקה משם, מותירה את אנגל הזועמת לבדה.
"אנג'ל!!" קראה שוב אימה.
"אוף! אני באה!" צרחה חזרה וחטפה זוג נעלי בובה ורדרדות ממדף הנעליים שלה. היא יצאה מהחדר, טורקת אחריה את הדלת בעצבים.
***
הבהוב קצר ליד רגלי מיטתה של אנג'ל ונעליה הלבנות הופיעו שם באורח פלא. הן התהלכו לבד לכיוון מדף הנעליים, נעצרו שם ופשוט קפצו לתוכו.
אף אחד לא ראה את זה. וזה לא היה מכוון שייראה. לגבי זה שאלו היו הנעליים שזזו לבד - על זה עוד יש ספק.
***
:)