מוקפת בחשיכה

22

בראד (השני):

"מישהו, לעזאזל, יכול לומר לי איפה נמצא בוב?" פעם חמישית שאני צורח את זה באולם המרכזי וההענות היחידה היא נשיאת עיניים מלגלגת של החיילים.
עכשיו אני מבין למה בוב חם מזג כל כך. קשה להשאר אדיש לאנשי צבא אידיוטים שרק אוכלים נזיד תמרים כל היום ומידי פעם זורקים לך הערה כמו : "מעניין איך היית נראה אם היית דולפין".
אני סוטר על מצחי בייאוש, אין לי כל סיכוי למצוא את בוב כנראה.
"אה... אתה!" צעק פתאום מישהו.
הרמתי מבט מטושטש, "מי זה?"
חייל רזה ומנומש נעמד מולו בתנוחת דום מלאה, "אה. זה.. זאת אומרת, אני ג׳יי. אני יודע איפה בוב."
אוי, תודה לרוחות הטובות! "ובכן?"
"הוא בחדר שלו."
"אתה בטוח לגבי זה? כי החדר שלו נעול ואם אתפס פורץ לשם אני אהיה תלוי על העץ הנחמד ההוא." החייל בלע רוק והביט בפחד בעץ גדול עם ענפים עבים שנראה באופק.
"אה. אני די בטוח. כלומר, נדמה לי ש.. אני חושב שראיתי אותו שם.." הוא הסמיק כמו דובדבן ולא הפסיק לזוז באי-נוחות.
"מה הוא עשה שם בדיוק? הוא אמור להיות כאן! זה המשמרת שלו עכשיו!"
"הוא שכב שם על הרצפה. בדיוק נכנסתי לשאול אותו למה הוא מאחר למשמרת וראיתי אותו שוכב על הריצפה, חיוור, פנים מבוהלות."
נאנחתי בתסכול ושחררתי את החייל.
מיהרתי לחדרו של בוב, ודפקתי בהיסוס.
"כן?" שאל בוב בקול צרוד. הוא היה נשמע קצת מבוהל.
פתחתי את הדלת, והבטתי בגרסה מבוהלת של בןב.
הפנים שלו היו לבנות לגמרי, כמעט שקופות, ועיניו לא הפסיקו לנוע מפינה לפינה מחפשות דבר מה נסתר.
נראה שהוקל לו כשראה שזה רק אני.
"אתה נראה כאילו הבטת בפני המוות עצמו," פלטתי בניסיון להפיג את המתח באוויר.
העיניים של בוב ננעלו עליי במהירות, הוא הפסיק לנשום לכמה שניות והחוויר עוד יותר משהיה.
"מה אמרת?" הוא צעק בקול המבוהל, הצרוד.
"היי בוב, תירגע אחי, זה בסך הכל ביטוי."
"אה.. ביטוי.. כן, ביטוי. חה חה, כן. " הוא פלט צחוק מאולץ.
מוזר מצידו, להיות מבוהל כל כך כמו ארנבון במלכוד.
מה קרה פה שכלכך הבהיל אותו?
*****

אנג׳ל:

ישבנו שם אולי שעה וחצי ודיברנו, כל אחד ומעלליו הייחודיים. טוב, האמת שהיו לאחים שלי הרבה כאלו.
במיוחד הקטע של החד קרן, שזה חנק אותי מצחוק, מסיבה כפולה:
1. אני ממש יכולה לתאר את שני האידיוטים נאבקים בצווחות ביצור סגול שמפליץ נצנצים.
2. הם סיפקו לי חומר להתעללות. כלומר, כשהם ממש יעצבנו אותי אני אוכל לשלוף פתאום את צמד המילים "חד קרן" בצרחה מבוהלת והם יפלו לרגלי כמו שני ארנבונים. אוי, זה יהיה משעשע.
אז איפה היינו? אה, כן, מעללים ייחודים וכו' וכו'.
הם רצחו חייזר במסווה רופא, שטעם את הקיא של אחי (אוי, פיכס, מה הם אוכלים שם על הירח?!) ויצאו משדה הולוגרמי בעזרת הכוחות החדשים של בראד.
מגניב. אני סיפרתי להם על הראייה העתידית שלי.
וזאת היתה הפעם הראשונה שממש ראיתי אותם מתעניינים במשהו שקשור אליי.
כשסיפרתי להם על ה..חיזיון ההוא עם אולי, הבנתי באיחור איום שלא סיפרתי את זה אף פעם לאולי עצמו. אופס.
אליסון פלטה "אוווו" קצר ובראד גילגל עיניים.
אוליבר הסמיק קלות ולא אמר כלום. אני עמדתי להמשיך ולספר על החיזיון האחר שהיה לי שתפסתי לפתע את גודל החיזיון.
אם אני אספר להם אותו, איך אדע באיזה אופן זה ישפיע? ואולי זה לא היה חיזיון אמיתי אלא סתם דימיון?
אחרי היסוס קל,החלטתי לוותר על החלק הזה ולעבור ישר לאיך אוליבר ואני ברחנו והם היכו אותו ו- -
"והנה אנחנו כאן, יושבים משוחחים איתכם." כך סיכמתי את הסיפור. או יותר נכון, מעללים. אהה, אני אוהבת את המילה הזאת.
את התקרית עם שני הזרים השמטתי, כדי לא לספר על מה שאולי עשה. אולי הוא רוצה לשמור את זה בסוד.
הוא שלח אליי חיוך תודה, ואני חייכתי בחזרה.
"אגב, מה עם ה.. חתכים שלך?" שאלתי פתאום בפרץ אשמה קטן.
"אני בסדר, באמת, זה אפילו כבר לא כואב לי."
הוא הוסיף ללא קול בשפתיו 'אחר כך', אז עזבתי את העניין.
האחים שלי היו נראים קצת המומים.
בראד נראה מוטרד, והוא חלק איתנו כמה חששות, "אבל מה זה אומר שלכולנו יש יכולות חדשות? וכולנו קיבלנו אותם אחרי משהו נוראי שקרה, משהו קרוב למוות. מה לדעכתם זה אומר? ואתם חושבים שגם לאבא ואמא קרה אותו דבר?"
אף אחד מאיתנו לא דיבר. לא ידענו, והאמת, פחדנו לדעת.
פחדנו לחשוב על זה אפילו, הרגשתי את הפחד הזה עומד מתוח באוויר.
בסופו של דבר פרשנו בשתיקה זו, מהורהרים ומודאגים.
מצאנו גזע עץ עבה במיוחד, וחצבנו בו חלל שיצר סוג של מערונת. סגרנו אותו עם שיח דובדבן יציב, שהסתיר כמעט לגמרי את הפתח.
אלי ובראד נרדמו ראשונים, ואני ואוליבר ישבנו בחוץ, אחראים למשמרת הראשונה.
צפינו בכוכבים בדממה, אפופים בשלווה מנחמת.
ואותה שאלה מטרידה חוזרת וצפה במחשבות: מה הלאה?
********
חיזיון (אנג׳ל):

אנחנו הולכים בין העצים הסבוכים, בשעת דמדומים שמבשרת על חשיכה קרובה. שריטות נוספות על גפינו, נחבלים מהזרדים הדקים הארוכים שנמצאים בכל פינה ביער הזה.
אליסון מתנשמת, כנראה רגליה כבר כבדות, ובראד נראה חלש, מנותק לגמרי ממה שקורה.
אני ואולי אוחזים ידיים, מפלסים דרכינו בין הקוצים יחד.כולנו שותקים, מזועזעים עד עמקי נשמתנו. איך דבר כזה יכול לקרות? האם אי פעם חשבנו שיש סיכוי כלשהו שזה יקרה? אפילו לא חשבנו על זה בכלל. למה שזה יקרה?
אין לי מושג מה להגיד כדי להפיג את המתח, ואני מרגישה שאני צריכה,כי יש לי שמץ אשמה קטן, שמכרסם בי. אולי אני התחלתי את כל זה?
ומה עושים עם המצב הזה עכשיו?
אני מתחילה לבכות, ואולי מחבק את כתפי ומבטיח שהכל יהיה בסדר. תמונות הרס עולות במוחי ואני יודעת שזה כבר אבוד.
*******
איייי אההה!
איזה צניחת מוצ"ש ראוותנית ביצעתי עכשיו!
וואוו, שתדעו שהיה לי שיא הכיף לשבת עכשיו ולכתוב פרק (סוף סוףף)כשאני מנקרת חלקית מול המסך ומידי פעם חוטפת נימנומון.
אשמח לדעת עד כמה יצא נוראי מ1 עד 10 אז אתם מוזמנים לספר לי מה דעתכם בעניין 😉
שבוע טוב ❤
מוקדש לטיילר ג׳וזף החתיךך שלייי😍😍😍
ולגיטרה הכחולה והיפה שלי שהצלילים שלה מצילים אותי מאי שפיות טוטאלית! :)
אוהבת את כולכםםם, אני 😃