כל אחד היה רוצה לבכות עכשיו, על כמה שרע לו בחיים, על כל המשברים, האהבות הנכזבות, והשקרים. לדפוק את הראש בקיר, ולהגיד על עצמו שקרים לא נכונים בעליל, ולצעוק אותם הכי חזק שאפשר, רק כי אפשר.
ללכת לפאבים רועשים, בשעות הקטנות של הלילה, ולדפוק כמה שוטים, שאולי יעזרו לשכוח את הכל ללא חשיבה על ההשלכות. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, עשה בחייו טעות. טעות שעלתה לו ביוקר, שכמעט ושברה את הכל, או שאולי אפילו הצליחה לשבור. אנו נוהגים לחשוב על עצמנו, שרק החיים שלנו הם בזבל ושל כל האנשים האחרים בעולם; דבש. אבל אנחנו לא עוצרים לרגע, וחושבים. לא מנסים לפקוח את עיניינו, ולמעשה לגלות שטעינו, ושאנחנו בני אדם כמו כולם. ויש אחד, שהמשבר שהוא עובר אף נורא יותר, ואתה יושב ומתלונן על שטות. כל אחד מאיתנו, עבר, יעבור ועובר, תקופה קשה, שאפילו לא חשב שתגיע, או לא חשב שאי פעם תעבור לאחר שהגיעה. החיים הם במה, ואנחנו השחקנים, אנחנו גם קובעים ומשפיעים על הגורל שלנו בדרך כזו או אחרת. למה לא לקום מהספה, עם הבירות והיין, והקופסה של הסיגריות, שלא מסריחה פחות מהרגשת הדיכאון, ולהתאפס על עצמנו. להבין, שלא יקרה מצב שבו כולם כולל כולם, יאהבו אותנו. להתאפס על עצמנו, ולחיות את החיים בדרך שאנחנו בוחרים לעצמנו. להתחיל לאהוב כל חלק וחלק בגוף שלנו, בלי מחשבה על מה האחר חושב עלינו. להתחיל ולהבין שמה שאנחו לא עוברים כרגע, זה סך הכל שלב נוסף בחיים, שגם אותו נעבור, ועכשיו זה הזמן שלנו לשחק על הבמה הגדולה, להיות שחקנים, ולשחק את המשחק שלנו בצורה הכי טובה עבורנו. עלינו לקטוף אושר, מהעצים שסביבנו, ולעולם לא לשבת ולחכות, כי הזמן? אף פעם לא יחכה לנו.
