הכבל המחבר אותי למחשבות ולרגשות המתרוצצות במוחי מתנתק, ומשאיר אותי אטומה. שורר שקט מופתי, שאני דווקא די מחבבת.
זו רק אני שם, עם עצמי, ואני לא צריכה לדאוג יותר משום דבר.
המילים זורמות מפי כמו נהר ואני חשה בשיא עוצמתי.
ממולי אלפים, שאיני מבחינה בהם כלל ואור הזרקורים כולו מופנה אליי.
כעת אני בבית, בבית שלי, בפינה המוכרת שבנו במיוחד עבורי.
אני מישהו אחר אי שם בתוך עצמי, ואני נהנת כמו שלא נהנתי בחיים שלי.
עד לרגע שבו הצלילים והריחות חודרים דרכי שוב, והרגשות והן המחשבות חוזרות אליי בבום פתאומי. הכבל נטען, ואני שוב במציאות.
חמש עשרה דק' התהילה שלי תמו להן, ואני רק מחכה שישובו בחזרה.
מחכה שהכבל יתנתק שוב, ולא אצטרך לחשוב יותר מדי.
