המחשבות רודפות אותי, ואני לא מצליחה לעצום את עיניי ולנסות להרדם. שנה שלמה שהראש שלי שכב במקום קצת אחר, ופתאום המקום ה“הנורמלי” כבר הרבה פחות זוהר, הוא מרגיש לפתע זר גמור, ומשקשק מפחד, וכך גם אני. עיניי פתוחות לרווחה ואני בתנוחה צידית, בקצה של המיטה, מתקווצת לכדור ובוהה בנקודה.
המחשבות רצות סביבי כמו הילת מלאך, והכוח שהחזקתי בין ידיי לאט לאט נעלם. מלחמה פסיכולוגית, אולי זה מה שזה?
או שמה אני סתם מאשימה אנשים אחרים בבעיות שלי.
הראש כבד, ואי אפשר לקום המיטה, ישר נופלת חזרה, כוח משיכה. הדיכאון חוגג סביבי, הוא חוגג היום שנה, אין מי שיחגוג איתו מלבדי, אז החלטתי שאשאר היום בתוך השמיכה. ירדתי 18 קילו סה"כ בחודשים האחרונים, הדיכאון אמר לי שאוכל זה לחלשים. אני מאמינה לדיכאון, מאמינה לראש שלי ולמחשבותיו. הוא החבר שמעולם לא היה לי, וטוב שכך?
בכל אופן, הוא השתכר אתמול בלילה והכריח אותי לעשות דברים משונים כמו לקחת סרגל, ולהתחיל לחתוך לעצמי את הורידים, איבדתי הרבה מאוד דם, ומצאתי עצמי בבית חולים. אבל הוא חבר שלי, והוא נוהג להגיד לי ש“לא משנה מה קורה, לא מפקירים חברים.” אני מאמינה לו, היחיד אי פעם.
