הורד האדום

פרק 7

לאחר שהרופא הלך, ואני דאגתי להתקשר לסבתי ולעדכן אותה במה שקרה, חזרתי להתיישב בכיסא ולהתכנס בתוך עצמי. כאילו שכוח הרצון שלי היה יכול לרפא את אמא.
המאסטר אמר שמה שקרה לה קשור לאחי, והרופא אמר שהפצעים שלה ניגרמו מקסם. יכול להיות... יכול להיות שזה קסם אפל?
אבל איך קסם אפל קשור לאח שלי? ולמה שמישהו בעל עוצמה בכלל ירצה לפגוע באמא שלי? היא לא עשתה שום דבר רע!
אחרי כמה דקות של שאילת שאלות שמעתי תזוזה מתכתית לידי. זה נשמע כמו שיריון.
הרמתי את ראשי והבחנתי בתאליה. שערה הג'ינג'י הזועק היה אסוף לקוקו גבוהה כתמיד, והיא היתה לבושה באותה חצאית שחורה ושריון בטן שהיא לבשה כשראיתי אותה לראשונה. היא בהחלט הצליחה למשוך את תשומת ליבם של רוב האנשים בבית החולים. תאליה העיפה בי מבט בעיניה האדומות, אבל פנתה לדבר עם המאסטר כאילו בכלל לא הייתי קיימת. המאסטר קרא לה? אבל למה? הוא אמר שהוא יקרא לעזרה, לא למישהי מ'בנות השחר'.
תאליה הנהנה אל המאסטר ברצינות ופנתה אל חדר הניתוח. היא דפקה דפיקה אחת לפני שנכנסה ללא אישור, ואני קמתי על רגלי והתכוונתי להיכנס אחריה. אבל אז הרגשתי בכף יד אוחזת בכתפי. סובבתי את ראשי וראיתי את המאסטר, הוא הניד בראשו.
"הכוח של תאליה הוא ריפוי, היא כבר תדאג לאמא שלך, אבל את צריכה להיות סבלנית"
"סבלנות היא לא אחת מהמעלות שלי" השבתי. "אני רוצה לראות את אמא שלי, עכשיו"
"אני מבין, אבל יקח זמן עד שתאליה תצליח- " הוא החל לומר, אבל אז דלת חדר הניתוח נפתחה ותאליה יצאה ממנה. "כל כך מהר?" הוא שאל בפליאה. אך תאליה פנתה להביט בי.
"אמא שלך בהחלט יודעת לבחור את האויבים שלה" היא אמרה. "רואים שהיא נלחמה עד שהצליחו לעלף אותה. רוב הדם שהיה עליה לא היה שלה, והפצעים שלה רבים מאוד, אבל היא תשרוד את זה"
חייכתי באושר ודמעות עלו בעיניי. "תודה"
"אין בעד מה" היא הנהנה אלי. "בדיוק ניקו אותה, ועוד מעט הולכים להעביר אותה לחדר זמני. תוכלי להישאר לצידה בזמן שאני ארפא אותה"
הנהנתי בשמחה והרגשתי שאני רוצה לקפוץ מאושר. יש, יש, יש! ידעתי שהיא תשרוד את זה! לא פיקפקתי בה לשניה!
"היא נלחמה הא?" אמר המאסטר בחשיבה. "ובכן, אני לא מופתע, היא תמיד היתה לוחמת בליבה"
"מה?" שאלתי. "נלחמה? אמא שלי?"
תאליה הנהנה. "כמו שאמרתי, היא נלחמה במי שתקף אותה. ולפי הפצעים והדם רואים שלקח לו הרבה זמן עד שהיא נכנעה לו"
"אבל... אמא שלי לא יודעת להילחם" אמרתי.
המאסטר חייך. "עדיף שניתן לה להסביר בעצמה. אני צריך ללכת להתכונן למסיבת העיתונאים שלי בערב, אבל תעדכני אותי בכל התפתחות" הוא אמר לתאליה והיא הנהנה בציות.
"כן מאסטר" היא אמרה, והוא פנה להביט בי.
"אני מצטער על מה שנאלצת לחוות. ברגע שאהיה פנוי, אני אסביר הכל, אני מבטיח לך"
"בסדר" אמרתי והוא הסתובב והלך משם כשידיו נעוצות בכיסיי מכנסיו. תאליה הביטה בו זמן מה, אבל לבסוף נכנסה שוב אל חדר הניתוח ורמזה לי לא לבוא אחריה. אחרי כמה שניות הדלת נפתחה וכמה אחיות הוציאו את אימי על מיטה מתגלגלת. אני ותאליה נישארנו לצידה כל הדרך עד חדר האישפוז שהוקצב לה, והאחיות הכניסו אותה וסגרו אחרינו את הדלת.
הבטתי בפני אימי, שהיו עכשיו שלוות למראה. שערה היה רטוב, ועורה כבר לא היה מכוסה בדם דביק. התחשק לי לנסות להעיר אותה, אבל מכשיר ההנשמה שהוצמד לאפה ופיה הפחיד אותי מעט. לא ידעתי מה יקרה אם אצליח להעיר אותה, ולא רציתי לסכן את המצב שלה עוד יותר.
הבטתי בתאליה שהתיישבה לצד המיטה, והניחה יד אחת על ראשה ואת השניה על ביטנה של אימי. היא נשמה עמוקות ועצמה את עיניה, ולפתע הידיים שלה החלו לזהור באור לבן ומסנוור. מצמצתי באי אמון ולטשתי עיניים בתאליה, שנישמותיה הפכו רמות אך יציבות יותר.
"זה יקח זמן עד שהיא תוכל לפקוח עיניים" תאליה אמרה. "אולי תעדיפי לעשות משהו אחר בזמן שאני מרפאה אותה?"
"טוב לי ככה" אמרתי והעפתי מבט בפני אימי. אני לא הולכת לעזוב אותה יותר. ולחשוב שרציתי להגיד לה שאני עוברת לגור במבנה האגודה... אני לגמרי איבדתי את זה! איך יכולתי אפילו לחשוב להשאיר אותה לבד?! ועוד יומיים אחרי שטרוי עזב! מה לעזאזל חשבתי לעצמי?!
לפתע נשמעה דפיקה בדלת והיא נפתחה. תאליה מיהרה לכבות את יכולת הקסם שלה כשהמבקר נכנס פנימה, והתברר שזאת היתה סבתא. היא פרסה את ידיה, ולי לקח פחות משניה לרוץ הישר אל תוך החיבוק שלה. התחלתי לבכות שוב, והיא הצמידה אותי אליה אפילו יותר. אימי היתה יתומה, ואבי היה ילד יחיד, כך שקרובת המשפחה היחידה שיש לי זאת סבתא. אם לא כוללים את טרוי.
"היא בסדר" מיהרתי לומר. "תאליה תרפא אותה. היא תהיה בסדר" אמרתי בעידוד, אבל הרגשתי כאילו אני רוצה לעודד גם את עצמי במילים האלה.
סבתי הרפתה ממני מעט והנהנה אל תאליה כבוד, והלוחמת הנהנה אליה חזרה.
"מה מצבה?" היא שאלה, ותאליה נאנחה.
"יכול היה להיות יותר טוב. יקח הרבה זמן עד שהיא תתאושש, אבל היא תשרוד את זה" תאליה אמרה בביטחון וסבתי הביטה בה בהבנה.
"לא כדאי שנפריע לה לונה, מרפאים צריכים לרכז את הקסם שלהם בחולה ואסור שיסיחו את דעתם. אולי נצא החוצה?"
"לא" מיהרתי לומר. אני לא הולכת לעזוב את אמא שלי שוב. "נשב בצד אם כך"
"זה בסדר" תאליה הנידה בראשה. "דיבורים לא יבלבלו אותי, ואני לא אצוטט לשיחה"
"אז בואי נשב" אמרה סבתי, ושתיינו לקחנו כיסאות והתיישבנו בקצה החדר. דיברנו והסתכלנו על תאליה שישבה מול אימי וריפאה אותה במשך שעה. וכשגמרה היא אמרה שאימי צריכה להתעורר, אבל עדיף לתת לה לחזור לישון ולנוח. הגוף שלה צריך מנוחה אחרי מה שקרה לה, היא אמרה והלכה. אני וסבתא נשארנו להשגיח על אמא עד הערב. סבתא הלכה להביא אוכל מהקפטריה בבית החולים, בזמן שאחות באה וערכה בדיקות מהירות לאימי. אחרי שהיא יצאה הפעלתי את הטלוויזיה בחדר, ניסיתי להסיח את דעתי מכל הטירוף שעבר עלי היום. וחוץ מזה, הראיון של המאסטר הולך להיערך בכל רגע, וזה לא משהו שאני אפספס בחיים.
סבתי חזרה עם אוכל בדיוק בזמן, כי השידור עבר לאחד הכתבים שהיה במסיבת העיתונאים. המאסטר עמד מאחוריי דוכן הנואמים שעליו הוצבו עשרות מיקרופונים, והבזקי מצלמות נראו כל כמה שניות.
"אני שמח שכולכם כאן הערב, ואני מקווה שכל הלוחמים בורד האדום צופים בי עכשיו. כי הדברים שאני הולך לומר הולכים להיות קריטים לתחרות השנה" הוא פתח, ואני נגסתי במלפפון שלי. מה כל כך קריטי? "אני מבקש מהכתבים לא לשאול שאלות עד הסוף, כשאגמור להסביר אני אענה על כל השאלות שלכם" הוא הביט אל המצלמה, ואני הרגשתי כאילו הוא מדבר אלי אישית. "כולם מכירים את מהלך התחרויות. יש שלושה חלקים, אחד מהם נערך באגודה עצמה, והשניים האחרים נערכים בתחרויות הבינלאומיות. בכל השלבים יש שלושה דברים מרכזיים שהלוחמים מתכוננים אליהם: מפלצות, אתגרים נפשיים, ואתגרים פיזים. כמו מפלצות שמולם יצטרכו להאבק, אשליות שמטרתם לפגוע ברגשות של הלוחמים, וכמובן טיפוס הרים, התמודדות עם קור, חום, ריצה וכולי. השנה יש שינוי קטן. במקום שהלוחמים באגודה יצטרכו להילחם זה בזה כדי להגיע לקבוצה המצומצמת שהולכת לתחרויות הבינלאומיות, הם הולכים להיכנס אל אזור מסוים, והמטרה שלהם היא לצאת ממנו הכי מהר שאפשר. אני לא נותן שום רמזים, ולכן עליכם הלוחמים, להתאמן לכל תנאי מזג אוויר ומקומות אפשריים" המאסטר עצר לרגע כדי ללגום מבקבוק המים שלו, ואני פערתי את עיניי. פשוט לצאת מאזור מסוים? זה הכל? זה לא נשמע מאיים כל כך, אפילו יותר קל מהדו קרבות שבדרך כלל היו. אבל אם זה נשמע קל כל כך, חייב להיות עוקץ. לא יכול להיות שיקלו עלינו, אף פעם לא מקלים. אז מה כבר העוקץ יכול להיות?
"נשמע מאתגר" העירה סבתי. אבל לפני שיכולתי לשאול אותה למה היא מתכוונת, המאסטר המשיך לדבר.
"בהתאם לתחרויות הכוח באגודה, גם התחרויות הבינלאומיות ישתנו. תהיה תחרות אחת בין כל האגודות שתבטיח שרק חמש מהן יעלו לגמר. ואחרי שישארו רק חמש קבוצות, יתחילו הדו קרבות. אבל השנה גם הדו קרבות ישתנו, כי השנה הם יהיו אקראיים, כך שיתכן שיהיו מקרים שבהם שניי לוחמים מאותה האגודה יצטרכו להילחם זה בזה. ולמרות שזה נשמע מעורר חשש, הלוחמים צריכים להראות קור רוח ולעשות את מה שיוטל עליהם. מידת רחמים או פחד לא מקובלים כאן" הוא אמר בקול נוקשה, ואני כמעט ונרטעתי אחורה. נשפתי אוויר וניערתי את ראשי. על מי אני עובדת? אני בחיים לא אצליח להגיע לתחרויות הכוח הבינלאומיות. אני לא חזקה מספיק כמו גאיה, פנלופי, רייבן, קלואי ושאר חבריי נבחרת העילית. סביר להניח שרק הם יכנסו אל הקבוצה המצומצמת בעלת ארבעת המקומות, אבל מי יהיו שם?
טוב, זה מילא לא משנה, כי כולם כבר יודעים מי הולכת לנצח. שוב.
"זה בנוגע לתחרויות עצמן. יש עוד נושאים שעליהם רציתי לדבר. כמו הפרס למשל" אוזני הזדקרו מעלה. "הפרס על הניצחון תמיד היה תעלומה בעיניי כולם, אני בטוח בכך. אז אני נאלץ לאכזב אתכם, לא מדובר כאן בכסף. תחרויות הכוח הן מסורת חשובה שמחובתנו להמשיך, לכן כסף נחשב בעיננו חסר ערך במקרה הזה. עם זאת, הלוחמים מקבלים דברים שבהם הם חושקים יותר מכסף. הפרס מחולק לשניי סוגים: פרס שניתן ללוחמים מנבחרת העילית, ופרס שניתן ללוחמים רגילים. במידה והלוחם הוא רגיל, הוא נכנס אוטומטית לנבחרת העילית, וניתנת לו חופשה של שלוש שנים מהעבודה שלו כלוחם. ובמידה והמנצח הוא לוחם מנבחרת עילית, הוא נכנס אל רשימת 'הלוחמים החזקים בהיסטוריה', מקבל חופש לחצי שנה, ונכנס אוטומטית לרשימת מילוי המקום של אחד מחברי המועצה העליונה. במילים אחרות, אם אחד מחברי המועצה ימות מסיבות כלשהן, תהיה לו היכולת להחליף את מקומו. זהו כבוד גדול שרק הטובים ביותר זוכים לו, ולכן הניצחון בתחרויות חשוב כל כך ללוחמים" הוא גמר לדבר, והכתבים התנפלו עליו בשאלות.
כבוד? על זה הלוחמים נלחמים? הם הורגים את החברים שלהם כדי שאולי, יום אחד, הם ישלטו בעולם הלוחמים?
"את ידעת על זה?" שאלתי את סבתי בידיים שלובות. והיא הביטה בטלוויזיה והנהנה.
"זה כבוד גדול לזכות" היא אמרה, ואני הבטתי בה בהלם.
"כבוד? להרוג את החברים שלך בשביל כבוד?"
"את לא מבינה" היא אמרה והרכינה את ראשה. "אני נולדתי אל תוך מציאות כזאת, ומאז שהייתי ילדה קטנה לימדו אותי שלזה אני צריכה לשאוף. כל הלוחמים רוצים חופש מהעבודה שלהם כ'שומריי האנושות', ובאותה העת הם גם רוצים את הכוח להגן על כולם. ברגע שמישהו הופך להיות חבר במועצה העליונה, המעמד מגדיל את הכוחות שלו פי עשרים לפחות. חברי המועצה חזקים כל כך עד שכל אחד מהם לבדו יכול להשמיד חמישה הרים במחיאת כף, וכולם רוצים את הכוח הזה כדי להגן על אלה שקרובים אליהם"
"הלוחמים רוצים את הכוח הזה כדי להגן?" שאלתי. "הם לא ירצו אותו לעצמם?"
"זאת לא דרכנו" היא הביטה בי. "לוחמים לומדים להיות ישרים ומגנים, הרי כל חייהם הם מגנים על האנושות מפני המפלצות ובעליי הכוחות הרעים שעוד נשארו. זה היעוד שלהם, ולכן זה הדבר היחיד שהם רוצים. להגן על אחרים בכל מחיר"
"זה נשמע... אבירי" אמרתי, והיא חייכה.
"גם את אבירה עכשיו" השיבה, ואני משכתי בכתפי.
"אני לא בטוחה לגבי זה. כלומר, כן, אני רצה מהר יותר משאני יכולה לדמיין, וזה כל מה שאי פעם חלמתי אבל... אני עדיין לא מרגישה שיש לי את זה. איך ריצה יכולה לעזור בהריגת מפלצות?" הבטתי בעיניה, וחיוכה התרחב.
"אביך ניצל את המהירות שלו כדי לתקוף בצורה מהירה ומפתיעה. הוא היה משתמש בסכינים קטנות כדי לחתוך את המפלצת עוד לפני שתבחין בו. הוא היה מדהים, ואני בטוחה שגם את תהיי כזאת"
"אני לא הוא" אמרתי. "אבל אני אשתדל. כבר יש לי קעקוע, אז אין לי כל כך אפשרות לפרוש לא?"
סבתי חייכה, ושתינו פנינו חזרה אל הטלוויזיה. המאסטר ענה על כמה שאלות לפני שפרש לבסוף, והשידור חזר אל האולפן. סבתי הלכה הביתה בשלב מסוים, ואני נשארתי לבד עם אימי. התיישבתי על כיסא לצידה לאחר שכיביתי את הטלוויזיה ולקחתי שמיכה שהיתה מונחת בקצה המיטה. אימי כבר היתה מכוסה היטב, אז נתתי לעצמי לקחת את השמיכה ולהתכסות בה. ולאחר שהתכסתי רכנתי אל אימי ונישקתי את לחיה.
"את תשרדי את זה" אמרתי. "ואני אהיה כאן כל הזמן"
נשענתי אחורה בכיסא ועצמתי את עיניי. לקח לי זמן למצוא את התנוחה הטובה ביותר, אך לבסוף שקעתי בשינה נטולת חלומות.