הורד האדום

פרק 48

לטשנו מבטים זה בזה - אני ורגולוס - בזמן שטרוי פנה להביט בשנינו הלוך וחזור. הוא היה חייל בצבא המועצה, ובטח הכיר את חבר המועצה רגולוס וידע היטב על מעמדו. הוא בטח תוהה איך שנינו מכירים, ואיך רגולוס בכלל הגיע הנה. 
זה גם מה שאני תהיתי… 
"הי, וויליאמס" החבר רגולוס מחא כף כדי להעיר אותי. "הזמן אוזל" 
"אני- " 
"יודעת מה, זה לא חשוב עכשיו" הוא קטע אותי במהירות, פונה אל אחי. "טרוי וויליאמס, אני רואה שהפכת למלאך, מצוין" 
"מצוין…?" אמר טרוי באי הבנה. 
"כן, אנחנו צריכים מישהו חזק כמוך" אמר רגולוס. "כולם נלחמים מחוץ לעיר, וגם ראש המועצה מגנס נמצא בטירה, ביחד עם חבריי נבחרת העילית. החברה איילין נשארה לעזור מחוץ לחומות, אבל רק מכאן אפשר להפסיק את הכל" 
"איך?" שאלתי. 
"אנחנו צריכים למצוא את פנלופי ואת מלודי" הוא השיב. "ולתת להן להילחם" 
"מה?" שאלנו אני וטרוי באותו הזמן. 
"אבל אדוני- " 
"בלי תירוצים" חבר המועצה רגולוס אמר. "לוחמים מתים עכשיו מחוץ לחומות, ואני חייבים להפסיק את זה בכל מחיר" 
"אבל אדוני, אם פנלופי תפסיד…" התחלתי לומר, ורגולוס נאנח. 
"אני יודע, אבל עכשיו אנחנו צריכים לסמוך עליה ולתמוך בה" אמר, עוקף אותנו ומתקדם הלאה. "תמשיכו לחפש, הן חייבות להיות פה איפשהו!" 
הוא רץ משם, ואני וטרוי הבטנו בו ואז אחד בשניה. 
"אתה רוצה להתפצל?" שאלתי. 
"לא" הוא ענה. "אבל אין לנו הרבה ברירות" 
"אני אהיה בסדר" אמרתי, והוא לקח את ידי ומשך אותי לחיבוק מוחץ. לא יכולתי שלא לחבק אותו חזרה באותה החוזקה, והוא נאנח אל הכתף שלי. 
"רק… אל תמותי לי, סגור?" 
"סגור" אמרתי, מתנתקת ממנו ומחייכת חיוך קטן. "רוצה לעשות גם שבועת אצבע כמו שעשינו כשהיינו קטנים?" 
הוא צקצק בלשונו, ואני צחקקתי ופניתי משם ימינה, הוא פנה שמאלה. 
איפה הן יכולות להיות? אני עדיין מפחדת לעמוד שוב מול מלודי, אבל אני חייבת למצוא את פנלופי. היא בכלל בטירה הזאת? היא מתחבאת? איפה היא יכולה להיות? 
אני צריכה לעזור לשאר להילחם, לא להיות פה ולרוץ קדימה ואחורה בחיפוש שווא. מה אם אתקל בקיילי השדה? או אולי אפילו מריה? אין לי סיכוי מול השתיים האלה, שלא לציין גם את מאסטר ג'ודית - המאסטרית של צרור הזהב - ואת רייבן. מי יודע עד כמה הוא חזק באמת. 
אני ממש לא רוצה לגלות. 

המשכתי לרוץ במסדרונות הריקים, מסתכלת ימינה ושמאלה לפני שממשיכה הלאה. המקום הזה לא נגמר, ונראה שכולם הלכו להילחם גם הם מחוץ לחומות, כי הטירה היתה כאילו נטושה לחלוטין - מה שלא כל כך ציפיתי ממנה להיות. 
האטתי את הריצה שלי והתנשפתי, מביטה החוצה מהחלונות. הן השקיפו לגן שהיה מאחורי הטירה, ולי עלה הרעיון לבדוק שם. מאחר שהייתי בקומה הראשונה, פשוט קפצתי החוצה מהחלון ורצתי לעבר המדשאות ועציי הפרי. לאט לאט העצים התרבו יותר ויותר, ולפני שהבנתי כבר רצתי בתוך יער בעל עצים גבוהים וגדולים בעליי עלים ירוקים. קפצתי מעל סלעים וזגזגתי בין גזעיי עצים. עצרתי והתכוונתי לנסות לקרוא לפנלופי, אך אחז שמעתי רעש של רמיסת עלים.
זאת לא הייתי אני. 
מיהרתי להתחבא מאחורי אחד הגזעים העבים ליתר ביטחון, ואז שמעתי קולות מדברים. 
"אני חייבת לחזור ולהתמודד מולה" 
"לא, את חייבת לתת לאחרים להילחם בשבילך" 
"זה לא הקרב שלהם! למה שאתן להם להילחם בשבילי?" 
"כי ככה זה גברתי, נתינים צריכים להילחם למען מלכתם" 
"אני לא המלכה של אף אחד. כבר לא, בכל אופן" 
"גברתי- " 
"לא הרולד, התחבאתי מספיק" השיב הקול הראשון, מפסיק ללכת. זיהיתי את קולה של פנלופי מיד, אך כששמעתי שקראה לאיש שאליו דיברה הרולד… "שירתת אותי נאמנה הרולד וויליאמס, ואני מודה לך על כך, אבל זה מעולם לא היה הקרב של בני האדם והשדים, גם לא של המלאכים. זה תמיד היה ביניי לבין מלודי, והגיע הזמן שנגמור את זה. המלחמה של השדים בבני האדם נמשכה יותר מידיי זמן, ואני ומלודי צריכות לשים לזה סוף. לטוב או לרע, אחת ולתמיד" 
הקול השני שתק, ואני פערתי את פי לרווחה. לא יכול להיות ש- 
פנלופי נאנחה. "אני יודעת שאת כאן, את יכולה לצאת"
בלעתי רוק כשיצאתי מהמחבוא שלי, מתייצבת כמה מטרים מול השניים. 
פנלופי נראתה שונה. עכשיו היא נראתה בגילי, ואת הקוקיות השחורות החליף פוני בובה שהוסט הצידה ושיער ארוך שעוצב בסגנון ביביליס, בו היו שזורים כמה חוטיי זהב. עורה החלבי נראה חלק, והיא לבשה שמלת קיץ לבנה מעוטרת בפסים זהובים. למרות שערה ועיניה השחורות היא נראתה כמו מלאך עכשיו, ואני פניתי להביט באיש שעמד לצדה. 
הוא לבש תלבושת שנראה שנלקחה מהמאה ה-18. חולצה מכופרת לבנה, עניבה שחורה, ומעליה מעיל כנפות שחור בעל כפתוריי זהב. הוא לבש גם מכנסיים מגוהצים שחורים ונעלי נעליים מבריקות. שערו השחור סורק בקפידה, ועיניי האזמרגד הירוקות של בהקו. 
עיניים בדיוק כמו שלי. 
לרגע הבטנו זה בזה בקיפאון, אך אז הוא פתח את פיו. 
"לונה?" הוא שאל כאילו באי אמון, ואני נשכתי את שפתי והנהנתי. אני לא אבכה, לא עכשיו. נראה שהוא רצה לומר משהו נוסף, אך פנלופי קטעה אותו. 
"תוכלו להשלים פערים בזמן אחר" היא אמרה, ממשיכה ללכת. "לונה, את יודעת איפה מלודי?" 
בלעתי רוק וניסיתי להתעשת. "ראש המועצה מגנס, החבר רגולוס ושאר נבחרת העילית מחפשים אותה עכשיו" 
"מה?" שאלה פנלופי. "הם רוצים לההרג?" 
"הם רוצים למצוא אותה ולתת לשתיכן להילחם זו בזו" השבתי. "זה לא מה שאת רוצה?" 
"כן, אבל אם הם ימצאו את מלודי, תהיה עליה שמירה. אני לא אתפלא אם ג'ודית ומריה יהיו חלק מהשומרים הפרטיים שלה. אם אחד מהם ימצא אותה- " 
"הם יהרגו אותו במקום?" שאלתי בפחד, והיא הנהנה לאישור. "אבל, טרוי גם מחפש אותה…" 
"טרוי?" שאל אבי, ואני הנהנתי. "אבל הוא פצוע" 
"לא" אמרה פנלופי, ואני ואבי עקבנו אחריה אל מחוץ ליער. "הרגשתי אותו מכאן, הוא סוף סוף שינה צורה למלאך" אבי פער את עיניו, אך אז פנלופי פנתה אליי. "את ניסית להפוך חזרה לשדה?" 
לא ידעתי איך היא ידעה על כך ששיניתי צורה בכלל, אבל כשחושבים על, היא אלה, היא בטח יודעת הרבה דברים. 
"אני לא יודעת איך" אמרתי. "וגם אם כן, אני מפחדת שאתקוף את כולם" 
"את רעבה עכשיו?" 
"לא, אולי צמאה אבל לא רעבה" אמרתי, והיא עצרה במקומה, גורמת גם לי ולאבי לעצור ולהביט בה. "קרה משהו?" 
"צורת השדה שלך תעזור לנו להילחם רק אם תשארי מפוקסת" היא אמרה. "את מבטיחה שתישארי מפוקסת?" 
"אני…" אני בקושי יכולה לשלוט בשדה שלי, איך היא מצפה ממני להישאר מפוקסת במטרה אם סביבי יהיו עשרות נשמות שאוכל לאכול? 
"זה לא זמן להסס" אמרה פנלופי. "או שאהפוך אותך חזרה לשדה, או שתשארי כאן, חסרת כל תועלת" 
קמצתי את ידי לאגרוף. "לא, אני לא רוצה להישאר כאן. אני רוצה לעזור לכם להילחם. בסדר, אני אשאר מפוקסת, מבטיחה, רק תני לי לעזור" 
"מבטיחה?" היא שאלה. 
"מבטיחה" עניתי, והיא הנהנה וניגשה אלי, מניחה שתיי אצבעות על מצחי ועוצמת את עיניה. ואז הכאב והגיע, ואני נאנקתי וניסיתי לא לרעוד כששחור התפשט בכל גופי. תוך שניות כבר הייתי שדה, ולמזלי הרב, הייתי שבעה בשביל לרצות לאכול את נשמתו. "אני יכולה לשלוט בעצמי" אמרתי, פורסת כנפיים. "אצטרף לחיפושים אחר מלודי, וכשאמצא אותה אני אביא אותה אליך" 
"לא, נלך יחד" אמרה פנלופי, פונה לאבי. "הרולד, כנראה שצריכים אותך מחוץ לחומות, עזור לורד האדום לנצח את השדים בזמן שאני ולונה נלך אחר מלודי" 
"כן גברתי" הוא אמר. הוא חייך אלי, וכעבור שניה לא נשאר במקום שבו עמד שום דבר חוץ מעננת אבק. הוא רץ במהירות של טיל! הרבה הרבה יותר מהר ממה שאני אוכל אי פעם לרוץ. אם כי אולי בצורה השדה הזאת אוכל… 
"תוכלי להרים אותי?" שאלה פנלופי, ואני הנהנתי, מרימה אותה ועפה מעלה בזינוק. "לכי לקומה הגבוהה ביותר! היא צריכה להיות שם!" צעקה פנלופי מעל ההדף. 
"קיבלתי" אמרתי, עפה לעבר אחד החלונות הגבוהים ושוברת אותו בבעיטה. חיבקתי את פנלופי כדי להגן על גופה, אבל לא נראה שהיה בכך צורך. הפצעים והדם שרסיסיי הזכוכית גרמו לה נעלמו תוך שניות, וכך גם הפצעים שלי, אם כי לא כל כך מהר. "אז מה, נפרוץ לכל חדר עד שנמצא אותה?" שאלתי כשהורדתי אותה, והיא נעמדה והביטה לצדדים. "את לא יכולה לעשות איזשהו קסם ולמצוא- " 
"אני כבר צעד אחד לפניך" אמרה פנלופי. "היא באולם שבקצה המסדרון" 
"זה היה… מרשים" אמרתי. "ולא כדאי שניידע את השאר?" 
"אין בכך צורך" היא אמרה, מצביעה על הקצה השני של המסדרון. לפתע נשמעו נקישות נעליים, וחבורה של לוחמים רצו לעברינו. נבחרת העילית! והחבר רגולוס! וראש המועצה מגנס! אפילו טרוי! "לקח לכם זמן" פנלופי אמרה, ואני מצמצתי באי אמון. איך היא…? 
"אני מצטער גברתי, חיכית הרבה?" שאל מגנס. הוא ידע שפנלופי היא- 
"לא. למען האמת הרגע הגענו" היא אמרה, והם פנו להביט בי. הנשמות שלהם הריחו טוב כל כך, אבל הבטן שלי הייתה לגמרי מפוצצת. באמת מזל שחבר המועצה רגולוס אמר לי לאכול את נשמות המפלצות האלה, זאת היתה ארוחה גדולה וטעימה. 
"פנלופי, תתרחקי ממנה!" קראה גאיה, מכוונת לעברי חץ. לצידה עמדו צוות הכשפים, כולם עם ספריי הכשף הזוהרים שלהם מרחפים מולם, כולם דרוכים ומוכנים לתקוף. "היא כבר ניסתה להרוג אותנו פעם, היא מסוכנת" 
"הי!" קרא טרוי, ניצב לפני ופורס את ידיו וכנפיו כמגן עליי. "אם את רוצה להרוג את לונה תצטרכי לעבור דרכי קודם" 
גאיה חרקה שיניים במתיחות, וקלואי וראן הידקו את האחיזות בלהבים שלהם. 
"לונה בשליטה, אין מה לדאוג" אמרה פנלופי. "עכשיו אין לנו זמן לבזבז. מלודי נמצאת כאן, ואנחנו צריכים לפעול מהר" 
טרוי וגאיה עדיין נעצו זה בזה מבטים מתריסים, וניקה מצמצה והביטה בי בהיסוס. 
"אז… את לא רוצה לאכול את הנשמות שלנו?" 
"אני אשקר אם אגיד שלא, אבל אני לא אעשה זאת. בזכות חבר המועצה רגולוס" - הנהנתי אליו - "אני שבעה מידיי בשביל להכיל עוד נשמות, אני לא הולכת לעשות לכם כלום" 
"יופי!" היא קראה, קופצת עלי בחיבוק שהשאיר אותי משותקת. "לרגע חשבתי שאיבדנו אותך או משהו, אבל את בסדר עכשיו" 
"בבקשה, אל תעשי את זה שוב" אמר סילבן והעביר את ידו בשערו הבלונד פלטינה. "את הבהלת אותנו למוות" 
"בלי צחוק" אישר דיימון. 
"למה אתם…?" אמרתי באי הבנה, וניקה הרפתה ממני בשאלה. "אני ניסיתי להרוג אותכם" 
"כל אחד והנפילות שלו" חייך סילבן. "אבל אם את בסדר עכשיו, אז הכל טוב" 
"הכל רחוק מלהיות טוב" אמרה גאיה, מורידה את הקשת במבט חשדני. "אני לא קונה את זה, ותדעי שאני אשים עין עליך" 
"ואני אשים עין עליך, קשתית" סינן טרוי, אבל אני הנדתי בראשי והנחתי יד על כתפו. 
"זה בסדר טרוי" אמרתי, פונה אל גאיה. "אני לא מאשימה אותך, ואת חופשיה לשים עלי עין בכל זמן שתרצי" 
"אני לא בדיוק ביקשתי ממך רשות" היא השיבה, ואני בלעתי רוק. 
"מספיק עם הקשקשת" אמר החבר רגולוס ועקף אותנו, עוקב אחרי פנלופי. "בואו נלך" 
התחלנו ללכת לעבר האולם בו היתה מלודי, וטרוי סרק את כולם בחשד בזמן שאחז בידי. אני מעריכה את זה שהוא מנסה לשמור עליי, אבל אני ילדה גדולה. 
"הי לונה" אמר ראן לצידי, היסוס וחשש ממלאים את פניו. 
"הי ראן, קרה משהו?" חוץ מזה שאני שדה עכשיו, הוספתי בראשי. 
"רק תהיתי אם שמעת משהו על קאסה, או אולי ראית אותה? אני דואג" הוא אמר, וטרוי פנה להביט בו. אני לא ידעתי מה לומר, והוא שפשף את צווארו באי נוחות. "ניסיתי לחפש אותה, אבל לא מצאתי שום דבר" 
"אני…" התחלתי לומר, אך טרוי מחץ את ידי מעט. פניתי להביט בו, והוא הניד בראשו קלות. הוא ניסה לסמן לי שזה לא הזמן, ואני נאנחתי ופניתי חזרה אל ראן. 
"לא ראיתי אותה בתאי הצינוק" אמרתי. 
"אוקי" הוא אמר, נושם אוויר. "תודה בכל זאת" 
אני הנהנתי, והוא עקף אותי והתקדם הלאה. 
"חבר שלה?" טרוי לחש בשאלה. 
"הם היו באותה אגודה" השבתי, והוא נאנח. 
המשכנו לצעוד, עד שסוף סוף הגענו לשם. דלתות עץ ענקיות היו בכניסה, ועליהן היו חרוטים מאות אם לא אלפיי כיתובים בשפה שנראתה עתיקה מאוד. פנלופי עצרה לרגע וקראה חלק מהכיתובים, אך אז הנידה בראשה ושלחה יד קדימה. 
"פיצוץ" היא אמרה, ולפתע אור מסנוור נפלט מידה. כיסינו את העיניים שלנו, אבל לא יכולנו שלא לשמוע את הפיצוף שהתרחש, ועקר את הדלתות מהצירים שלהן, מעיף אותם פנימה ושובר אותם לרסיסים. 
האולם היה נראה כמו חדר כס. הוא היה עגול, רצפתו היתה עשוייה שיש, ובקצהו היתה במה קטנה שעליה הוצב כס מלכות מפואר עשוי זהב. על הכס ישבה מלודי, עדיין נראת כמו ילדה קטנה, וכשהבחינה בנו חיוכה התרחב. 
"לתקוף" היא אמרה, וכל האנשים שעמדו מולה צעקו והסתערו לעברינו. 
"לתקוף!" צעקה פנלופי, ואנחנו צעקנו צעקות ורצנו לקרב. אף אחד לא היסס אפילו לרגע.
"חיציי קרח!" 
"חיציי אש!" 
"חיציי ברקים!" 
"מתקפת חיצים משולשת!" צעקו צוות הכשפים, והחיצים שלהם התמזגו אחד בשני ונורו קדימה, מלווים בחיצים של גאיה. קלואי הכפילה את עצמה והחלה לשסף לוחמים בזוג הקאטנות שלה, ראן גרם לקורבנות שלו לצרוח ולבכות מסיוטים שרק הם ראו. 
"סופות חול עטופות ברקים!" קרא חבר המועצה רגולוס. 
"גבישיי מתכת!" צעק ראש המועצה מגנס. 
הם שילבו את המתקפות שלהם, וביחד הם הרגו את כל מי שהיה באולם. טוב, כמעט את כולם. 
חמישה אנשים נשארו עומדים, ולא נראה שנגרם להם כל נזק. מריה, דפני, מאסטר ג'ודית, רייבן, וקיילי השדה - שהיתה פעם קאסי. הם הביטו בנו בחיוכים משועשעים, ומלודי גם נראתה כאילו נהנתה מהמופע. 
"זה היה נחמד והכל אבל…" מלודי חשפה שיניים בחיוך. "תהרגו אותם" 
"כן גברתי" הם אמרו במקלה. 
הקרב האמיתי רק התחיל.