הורד האדום

פרק 38

כשיצאתי, הדבר הראשון ששמעתי היה צעקות. 
"מישהו מצא משהו?"
"שלילי" 
"בדקתם את כל החדרים?" 
"כן, לא נשאר זכר" 
"לעזאזל" אמרה גאיה, שעמדה ליד המאסטר בידיים שלובות וסרקה את לובי הכניסה. "חיפשתם בחוף?" 
"כן, אין עקבות" אמר הארי כשהגיע אל גאיה. קאסי וניקו ממש אחריו. 
"לאיפה נעלמת ג'ודית?…" מלמל המאסטר, אך לפתע נשמע קול זכוכית מתנפצת מכיוון דלתות הכניסה. כל מי שהיו בלובי פנו להביט לשם, וכשהבחנתי במי ששבר את הזכוכית גבותיי קפצו מעלה. 
"הורד האדום?" שאל ראן. הוא היה לבוש בתלבושת הכסופה המבריקה שלו, ומאחוריו עמדו שאר חבריי אגודת חרב הכסף. 
"מה אתם עושים פה?" שאלה גאיה. 
"אנחנו יכולים לשאול אתכם את אותה השאלה" מאסטר מייקל צעד קדימה, יד אחת מונחת על חרבו הארוכה, והביט בחברי הורד האדום בחשד. 
"הם חטפו אחת משלנו" השיב המאסטר. 
"גם מאיתנו הם חטפו מישהי" אמרה לילה. "אז איפה הם? למה רק אתם כאן?" 
"המקום היה ריק כשהגענו" דיווחה גאיה. "בלי שום סימנים או רמזים למציאתם" 
"אתם בטוחים? בדקתם הכל?" שאל פיל. 
"חיובי" פנלופי אמרה, מתייצבת לצד המאסטר. 
לילה הסיטה מבט ונשכה את שפתה, כל שאר חבריי הכסף נראו מוטרדים מאוד גם הם. אני מבינה למה צרור הזהב חטפו את מלודי, אבל למה להם לחטוף מישהי מחרב הכסף? זה לא הגיוני! 
"אז מה עושים עכשיו מאסטר?" שאלתי בעודי ניגשת אליו. הוא פנה להביט בי ונאנח. 
"עוד מעט תשקע השמש, ועדיף שנישן כאן הלילה למקרה שצרור הזהב יחזרו" הוא פנה אל מאסטר מייקל. "שנינו צריכים לדבר על כמה דברים" 
מאסטר מייקל הנהן ופנה אל חבריי האגודה שלו. "אני מניח שגם אנחנו נשתכן כאן הלילה" 
"שמעתם אותו" ראן פנה אל הלוחמים מאחוריו. לוחמיי חרב הכסף החלו להיכנס פנימה, ואני החלטתי לגשת את ראן. 
"הי" אמרתי, והוא פנה להביט בי. "את מי הם לקחו?" 
"קאסה" הוא השיב. "ומאצלכם?" 
"מלודי" עניתי, מסיטה מבט. "אנחנו נמצא אותם. וכשנמצא, אנחנו נחסל להם את הצורה" 
"אני מחבב את הגישה שלך" הוא חייך קלות והושיט את ידו ללחיצה. "למה שלא נתחיל מחדש, בתור בעליי ברית?"
"אני בעד" אמרתי ולחצתי את ידו. 
חיוכו התרחב. "תסלחי לי, אני חייב לדאוג שכולם מסתדרים בזמן שהמאסטרים שלנו מדברים. נדבר אחר כך?" 
"בטח" 
הוא נופף לי לשלום והלך משם בעודו צועק על לילה לא ללכת ולחקור את המטבחים. המאסטרים הלכו לדבר במקום פרטי יותר, ופלנופי, גאיה, הארי, קאסי וניקו נשארו לעמוד והחלו לדבר בינהם. 
"...מה עושים עכשיו?" שאלה קאסי. 
"המאסטר אמר שנשאר לישון פה, אז זה מה שנעשה" השיבה פנלופי. 
"אבל מה עם מלודי?" שאל ניקו. 
"ממילא אין לנו מושג היכן היא נמצאת" השיבה פנלופי ופנתה ללכת. "עכשיו לכו ותמצאו חדר לישון בו" 
"מלודי חברה שלך!" התפרצתי לפתע, והיא הביטה בי ברצינות. "את לא רוצה לחפש אותה ולהציל אותה?" 
היא הקשיחה את מבטה. "כן, אבל אין דבר שנוכל לעשות עכשיו" 
"אנחנו יכולים להמשיך לחפש" אמרתי. "הם בטח עדיין נמצאים כאן בעיר ו- "
"לא, אנחנו נציית לדברי המאסטר" היא אמרה. "הוא יודע מה הכי טוב לנו" 
"אבל- "
"היא צודקת" אמרה גאיה. "כדאי שננוח היום, אם אנחנו רוצים להמשיך לחפש מחר" 
קאסי, הארי וניקו סרבו להביט בי כששלחתי מבטים אליהם לעזרה. למה הם מתייאשים כל כך מהר? זאת מלודי! אנחנו חייבים למצוא אותה לפני שיקרה לה משהו נורא. 
"בואי לונה" אמרה קאסי. "נמצא לך חדר לישון בו" 
קיללתי, אבל לא עצרתי אותה מלהוליך אותי אל המעלית. אני חייבת להמשיך לחפש, אני חייבת להמשיך… 
"פנלופי יודעת איפה היא" אמרה לפתע קאסי לצידי. 
"מה? איך את יודעת? היא אמרה לך? איפה מלודי?" 
"הי, תבלמי את הסוסים, לאט לאט" אמרה קאסי והביטה בי. "היא לא אמרה לי, הפרצוף שלה אמר לי" 
"הפרצוף שלה אמר לך גם איפה מלודי עכשיו?" שאלתי. 
היא עיקמה את אפה. "אי אפשר לדעת כאלה דברים מלהביט בפרצוף של מישהו" היא נאנחה. "כל מה שאני יודעת זה שפנלופי לא מגלה לנו משהו, משהו שקשור בה ובמלודי" 
"הן מכירות רק חודש, מה שתיהן כבר יכולות להסתיר?" שאלתי. 
"אין לי מושג" היא אמרה, המעלית נפתחה וקאסי יצאה ממנה. "אבל אל תנסי לעשות שום דבר מסוכן בסדר? חסר לך שנאבד גם אותך" 
נאנחתי. "בסדר" 
אך בראשי, הדבר הראשון שאני הולכת לעשות כשאקום בבוקר הוא לחקור את פנלופי - עד כמה שזה לא נשמע אפשרי. קאסי ואני החלטנו לישון באותו החדר, ואחרי ששהינו בו מעט החלטנו לרדת לאכול. כמעט כל הלוחמים מחרב הכסף והורד האדום היו שם, וכולם דיברו ואכלו. 
"מי מכין את האוכל?" שאלתי, וקאסי ואני החלפנו מבטים לפני שהחלטנו לבדוק את המטבח.
"נגמר הבשר!" נשמעה צעקה. 
"אני על זה!" מישהו קרא חזרה, ואני הרמתי את גבותיי שהבחנתי מי היו במטבח. גאיה, צוות הכשפים, מתיו, לואי ואמא שלי התרוצצו הלוך ושוב בעודם מקפיצים אוכל על מחבטות ובודקים תנורים. שערה של אימי היה אסוף לפקעת רפויה, והיא לבשה סינר שהלם אותה מאוד. את אמא שלי יכולתי להבין, אבל מתיו ולואי?
"הי" אמרתי, מתיו פנה להביט בי וחייך חיוך קטן. 
"הי לונה" הוא אמר בעודו מערבב מרק במצקת. "רוצה לטעום?" 
"למה אתה לבוש בסינר?" שאלתי, ומאחורי קאסי פשוט התפקעה מצחוק. 
"כדי לא ללכלך את הבגדים" הוא אמר כאילו זה מובן מאליו. "גם אני הייתי תורן בהכנת אוכל באגודה את יודעת" 
"לא, לא ידעתי" השבתי, וקאסי היתה כמעט על סף עילפון. "תנשמי, זה כולה סינר" 
"בחיי" היא נשמה עמוק ומחטה דמעת צחוק. "אני הולכת להנציח את הרגע הזה לנצח" 
"אם אתן כבר פה, אז בואו תעזרו" אמרה אימי וזרקה לעברינו שני סינרים. "תתחילו לחתוך סלט, הירקות על הדלפק ששם" 
"אבל- " קטעתי את קאסי כשאחזתי בידה ומשכתי אותה איתי אל עמדת הירקות. היא אולי לא יודעת, אבל עם אמא שלי אי אפשר להתווכח. 
התחלנו לחתוך, וקאסי די אכלה את כל מה שחתכה, כך שהיא לא עזרה כל כך. היא לא היתה היחידה, כי סילבן, דיימון וניקה גם עשו שטויות. 
"זה כזה טעים" אמרה ניקה כשאכלה חתיכות בשר קטנות שהכינה. 
"תביאי לטעום" אמר סילבן, וניקה זרקה לו חתיכה באוויר. הוא תפס אותה בפיו, ואני הרמתי גבה כשניקה הציעה לזרוק גם לדיימון חתיכה. מערכת היחסים של השלושה האלה היתה לי… מעט לא ברורה. אבל הם התנהגו יותר מסתם חברים טובים. 
"ניקה, תפסיקי לאכול ותוציאי את האוכל לאנשים" אמרה גאיה וניקה הצדיעה. 
"סליחה אחות גדולה, מיד מוציאה" היא אמרה ולקחה את המגש אל מחוץ למטבח. 
"איפה המלח?" שאל לואי. 
"תפוס" אמרה אימי וזרקה לו את המלחיה מהעבר השני של המטבח. הוא טפס אותה בקלות והנהן בתודה, ואני באמת הייתי מבולבלת. לואי, מתיו ואימי גם היו חברים כמו צוות הכשפים? 
המשכתי לחתוך עד שכאבו לי הידיים, ולאחר שחזרתי למטבח מלהגיש את הסלט העבודה נגמרה. 
"זה לא היה רע כל כך" אמרה קאסי. 
"כי לא עשית כלום" אמרתי, וגאיה הביטה בנו וצחקקה קלות. 
"היה נחמד לבשל, אבל אני רעבה" אמרה אימי והורידה את הסינר. 
"אוכל!" אמר מתיו ויצא מהמטבח, גורם לכולנו לצחוק. אז הלכנו לאכול, ואחרי ששבעתי נאנחתי והבטתי בכולם. לפתע עיניי נתקלו במישהו שעמד בכניסה לחדר האוכל. לוק! 
הוא תפס את מבטי ואותת לי החוצה, כמעט שכחתי שהיינו צריכים לדבר! הנהנתי אליו והוא יצא. אמרתי לקאסי שאני הולכת ולפני שהיא הספיקה לומר משהו יצאתי מהמטבח. נכנסתי למעלית ועליתי הכי גבוהה שאפשר, ואחרי זה עליתי במדרגות החירום עד שהגעתי לגג. לוק כבר היה שם, יושב על הרצפה ומביט בנוף הנשקף לפניו. 
"הי" אמרתי והתיישבתי לצידו. 
"הי" הוא השיב, לא גורע את מבטו מאורות המכוניות והבניינים שנדלקו עקב ירידת הלילה. שתקנו, שנינו מביטים באורות המרהיבים, עד שלפתע הוא נאנח והביט בי. "לונה, זה לא היה פייר מצידי לנשק אותך מקודם. אני מצטער" 
"אתה לא צריך" השבתי. "זה פשוט ש… אני די מבולבלת עכשיו" 
"בגלל זה קראתי לך, כדי להבהיר דברים" הוא אמר, פונה להביט שוב באורות. "אני… לא הבנתי את זה בהתחלה, בפעם הראשונה שפגשתי אותך. היית סתם עוד לוחמת, לא התרגשתי יותר מידי אבל… אחרי הפעם ההיא שיצאנו למשימה הראשונה שלך, ולמשימה של שנינו ביחד, אני לא ידעתי מה קורה לי. חשבתי שזה שום דבר, הרי את סתם עוד לוחמת כמו קאסי או גאיה, אבל אז היינו צריכים לטוס לאחד האיים באיטליה כי גאיה קראה לך. את נרדמת במטוס זוכרת? וכשהנחת את הראש שלך על הכתף שלי, משהו כאילו התעורר בי. היתה לי לפתע הרגשה מוזרה ש… אני רוצה להגן ולשמור עלייך. היית נראת יפהפייה בעיניי, גם כשריירת תוך כדי שינה" הוא חייך, ואני הסמקתי. "אני חייב להודות, כשהתנשקת עם אספן אני פשוט רציתי להרוג מישהו. ידעתי שזה לא היה אמיתי, אבל רציתי להעיף את אספן ממך ולצרוח עליו שאת לא שלו. ואחרי מה שקרה עם דפני אני… אני פחדתי לאבד אותך. אני לא יודע אם מישהו סיפר לך, אבל אני ישבתי לצד המיטה שלך מהרגע שהביאו אותך חזרה לבית המלון. קלואי ופנלופי העיפו אותי בלילה, אבל אני חזרתי בבוקר, כמובן" לוק פנה להביט בי, ואני הרגשתי שליבי מחסיר פעימה. "את חשובה לי לונה, יותר מכל אחד אחר. אני לגמרי התאהבתי בך" 
קפאתי במקום. הוא… לעזאזל, הוא תפס אותי לא מוכנה. אני לא ידעתי מה לומר או לעשות, מעולם לא נקלעתי למצב שכזה. אף אחד אף פעם לא אמר לי דברים כאלה. 
"אני…" מלמלתי. "אני לא טובה כל כך במילים…" 
"זה בסדר" הוא אמר, מחייך חיוך צד שאיים לעלף אותי במקום. "זה רק ש… אני יודע שזוגות לא מקובלים באגודות אבל לא אכפת לי. אני רק רוצה לדעת מה את חושבת על זה" 
"אני…" שוב גמגמתי. "לעזאזל איתך לוק" 
"מה? בלעת את הל- " קטעתי את דבריו בכך שתפסתי בחולצתו ומשכתי אותו אלי. אולי אני לא טובה בדיבורים, אבל ידעתי שנשיקה תבהיר את התשובה. לוק החזיר לי נשיקה והפנה את גופו לעברי. הרגשתי שאני בעננים, והשפתיים שלו היו כל כך רכות ולטפו את שפתיי שלי בעדינות. הוא אחז במותניי ומשך אותי קרוב יותר אליו, הנשיקה העמיקה, ומעדינות היא הפכה לתשוקה. התנתקנו רק כדי לנשום ולהביט זה בזה, וכשהוא פתח את עיניי השוקולד שלו בעדינות הרגשתי משהו בליבי. סוף סוף הבנתי מה ההרגשה הזאת אומרת. 
"זה אומר שאת מרגישה כמוני?" הוא שאל. 
"מה אתה חושב?" שאלתי בתגובה. 
"אני חושב שלהשיב על שאלה בשאלה זו התחכמות" הוא חייך קלות, ואני חייכתי חזרה למשמע המשפט שלי. הוא רכן חזרה לנשק אותי, ואני נענעתי בלי להסס. הרגשתי שמחה בידיים שלו, ולא רציתי להרפות לעולם. אבל לאט לאט המציאות חזרה על ראשי. צרור הזהב… מלודי… 
"אנחנו… נצטרך להמשיך את זה בפעם אחרת" אמרתי כשהתנתקתי ממנו. "אחרי שכל זה יגמר" 
הוא הנהן, נעמד, והושיט את ידו כדי לעזור לי לקום. 
"אני מבטיח לך לונה, אני תמיד אהיה לצידך" הוא אמר, ואני חייכתי חיוך קטן. 
"אני לוחמת, אני לא צריכה הגנה" 
"עדיין" הוא אמר. "אני תמיד אהיה לצידך ואשמור עלייך, ושלעולם לא תשכחי את זה" 
"איך אני אשכח אם אתה תהיה פה כדי להזכיר לי?" אמרתי ונשקתי ללחיו בהיסוס. "כבר מאוחר, ואם אני רוצה לקום מוקדם בבוקר כדי לחפש את מלודי אז כדאי שאלך לישון" 
"אני אבוא איתך" הוא אמר, ואני הנהנתי לפני שפנינו אל היציאה מהגג. ירדנו במדרגות ונכנסנו אל המעלית. לא ישנו באותה קומה, כך שכשהמעלית נפתחה בקומה שלי לוק פנה אלי ונשק קלות על שפתי. 
"לילה טוב" הוא אמר. 
"לילה…" מלמלתי ויצאתי מהמעלית. שמעתי אותה נסגרת מאחוריי וחייכתי לעצמי חיוך צופן סוד. באמת יש לי חבר? אני ולוק עכשיו ביחד? מתתי לחלוק את הסוד הזה עם מישהו אבל… זוגות הוא דבר לא מקובל, ולא רציתי שיתחילו לנדות את לוק, זה לא מגיע לו. 
נכנסתי אל חדרי, וקאסי בדיוק יצאה מהמקלחת עם מגבת כרוכה סביב גופה. 
"איפה היית?" היא שאלה. 
"סתם" אמרתי, משתדלת שלא להסמיק. "קרה משהו בזמן שלא הייתי?" 
"כמה לוחמים הביאו הנה את הדברים של כולם" היא אמרה והצביע על המזוודות והתיקים שהיו מונחים לצד המיטה הגדולה. הדברים שלי! "את יכולה להיכנס למקלחת" 
"מעולה" אמרתי ושלפתי פיג'מה מאחת המזוודות. הייתי כל היום בתלבושת האדומה, ומתישהו אני כבר אצטרך לכבס אותה מרוב שימוש. 
אז התקלחתי במים חמים ויצאתי עם פיג'מה מכופרת ומכנסיי טרנינג. הבחנתי בקאסי יושבת על מיטתה - רגל על המיטה ורגל אחת מתנדנדת באוויר - והיא הזריקה חומר אל ידה. היא נשכה את שפתה בחוזקה וכמה טיפות זיעה נגרו על מצחה. אצבעות ידה המוזרקת היו שחורות לגמרי, והשחור החל להתפשט מעלה. 
"קאסי!" קראתי והתקדמתי לעברה. "מה זה? מה קורה לך?" 
"לא…" היא אמרה במבט מלא איימה. אני לא חושבת שבחיים שמעתי אותה מדברת בקול כל כך מפוחד. "זה לא יכול להיות… זה לא יכול להיות… למה דווקא עכשיו?... למה דווקא עכשיו?!" 
"קאסי, תגידי לי מה קרה" אמרתי והתקרבתי אליה, אך היא מיהרה להתרחק ממני והרימה את ידה כאות לא להתקרב. 
"השד… הוא חזק מידי…" היא אמרה וקמצה את ידה ההולכת ומשחירה. "אני לא חושבת שאני… יכולה להדוף אותו עוד הרבה…" 
"מה? אז מה לעשות? שאקרא למאסטר?" שאלתי. 
"אין זמן" היא אמרה והביטה בי, מבטה מפוחד ובעיניה עולות דמעות. "תוך פחות מדקה, השד ישתלט על כל הגוף שלי" 
הבטתי בה באיימה. "חייב להיות משהו שאני יכולה לעשות… את חייבת להילחם בשד הזה!" 
"אני הודפת הכי חזק שאני יכולה!" היא אמרה, ואז אחזה בידה המשחירה ונאנקה בכאב. "ברגע שהשחור יגיע ללב שלי… זה יהיה הסוף" 
"קאסי…" 
"תצאי ותנעלי את החדר, אל תתני לי לצאת גם אם אני אתחנן, ואם אני אתקוף אותך, אל תהססי ל- אה!" היא קרסה ארצה, ואני מיהרתי אליה. "לא שמעת אותי? תברחי מכאן!" 
"אני לא בורחת לשום מקום" אמרתי. "אני נשארת כאן איתך, שמעת אותי? אני נשארת!" 
"לונה, אל תעשי את זה" היא אמרה, מתכווצת בכאב. "אם תשארי, השד שישתלט עלי יהרוג אותך" 
"אני נשארת איתך!" 
"אבל מה זה יעזור… אם אני כבר נחשבת מתה" היא אמרה בחיוך קטן, והשחור החל להתפרס אל צווארה ופניה.
"אל תגידי את זה…" אמרתי. "אני לא אתן לך להיעלם בקלות כזו" 
"אין שום דבר שאת יכולה לעשות…" היא הביטה בי בעייפות. "תודה שהיית חברה שלי, לונה…" 
"לא!" צעקתי, אבל השחור כבר כיסה את כל גופה. עיניה היו עצומות, וגופה, ושערה היו שחורים לגמרי. "קאסי…?" מלמלתי ושלחתי יד כדי לגעת בה. אך כשנגעתי בגופה הקר עיניה נפקחו לרווחה, שחורות כמו הלילה, ללא לובן בכלל. 
קאסי השדה הביטה בי וחייכה חיוך זדוני. "קאסי בונוואר כבר לא שולטת בגוף הזה. אני כן" 
היא הרימה את ידה לעברי, ובפיצוץ אחד נהדפתי אחורה בחוזקה, מתנגשת בארון בגדים ונוחטת ארצה על הישבן. הבטתי בה באי אמון כשנעמדה על רגליה וסרקה את עצמה. ציפורניה הפכו ארוכות ומרושעות יותר, וכשהיא קימרה את גבה קדימה זוג כנפיי עטלפים גדולות יצאו מגבה. 
זה… היא באמת היתה שדה. סוג המפלצות הכי חזק ומפחיד בעולם. 
"כמה טוב להתעורר" היא התמתחה. "אבל אין זמן, אני חייבת לזוז" 
אני הבטתי בה בזעזוע, ונראה שהיא הבחינה בי. היא פנתה אלי והתקרבה בהליכה אלגנטית, דופקת אגרוף בארון ורוכנת אלי בראש מוטה הצידה. 
"מה אני אעשה בך, לונה?" היא שאלה. "שאענה אותך? - זה יכול להיות כיף - או שפשוט אגמור את חייך הפתטיים כאן ועכשיו?" 
"תחזירי את קאסי…" מלמלתי.
היא התפקעה מצחוק. "מה לא הבנת? קאסי נעלמה, היא לא כאן יותר" השדה התרחקה מעט ופרסה את ידיה לצדדים בחיוך שטני. "הגוף הזה שלי עכשיו, והחברה הזאת שלך מתה כשהוא הפך להיות שלי" 
"לא… לא יכול להיות…" אמרתי והבטתי בה. "קאסי, אם את שומעת אותי, תלחמי בכל הכוח!" 
השדה צחקה שוב. "זה חסר טעם! בחיי שבני אדם כאלה מעוררי רחמים" היא הביטה בי בלעג. "אבל עדיין לא הגיע זמנך, עדיין לא…" השדה נגשה אל החלון הגדול שהיה בחדר והגיפה אותו. היא קפצה על המשקוף, ולפני שפנתה ללכת שלחה אלי מבט אחרון. "נתראה בקרב הגדול, לונה אברמור" 
לפני שהספקתי לשאול על מה היא מדברת, היא קפצה מהחלון, פרסה כנפיים, ועפה משם במהירות על טבעית. נאנחתי ונעמדתי על רגלי לאיטי, לוקחת את הטלפון שלי מהמיטה ופותחת את הג'י.פי.אס. כשהיא איימה עלי ליד הארון הצלחתי להשחיל את הטלפון שלה אל כיס החולצה שלה, ולמזלי, היא לא הבחינה בכך. 
בטלפון ראו איך היא עפה אל מחוץ להוליווד, ועיניי נפערו כשהבנתי לאן פניה מועדות. 
סן חוזה… היא הולכת אל שער המפלצות!

_____________

😛