הורד האדום

פרק 43

לקחו עוד שעתיים עד שהאוכל היה מוכן, וחבר המועצה רגולוס חילק את כולנו לשלוש קבוצות. קבוצה שנלחמת, קבוצה שאוכלת וקבוצה שישנה. כולם מתחלפים כל שעה לפי השעון, ובכל קבוצה נמצא חבר מועצה אחר. 
עכשיו הגיע תורי לאכול, ואני ולוק הסתערנו על הבשר כמו שתי חיות מורעבות. 
"אוקי, תקשיבו טוב" אמר רגולוס, שהיה ביחד איתנו בקבוצה האוכלת. חברת המועצה איילין נלחמה, וראש המועצה מגנס ישן. "אנחנו מארגנים קבוצה של אנשים שיכנסו לעולם המפלצות. אני ושאר חברי המועצה נפנה דרך לעבור בה בין כל המפלצות, אבל רק אני אלך עם הקבוצה הזאת. יש מתנדבים?" 
"אנחנו" אמרו צוות הכשפים במקלה. 
"ואני מניחה שאם אני באה אז גם גאיה תבוא" אמרה ניקה. "היא ישנה עכשיו" 
"גם אני בא" אמר ראן. 
"בסדר גמור" אמר רגולוס. "עוד מישהו?" לפתע הוא הניח שתי אצבעות על רקתו, נראה כאילו הוא הקשיב למשהו, ולאחר כמה שניות הוא הנהן. "גם פנלופי מתנדבת ללכת, וגם קלואי ומתיו. אני צריך עוד מתנדב אחד" 
"אני" אמרתי, מרימה את ידי מעלה. "אני באה איתכם" 
רגולוס הנהן. "אנחנו נצא לאחר שנישן" 
הוא יצא מהאוהל, ולוק אחז בידי וגרם לי להביט בו. 
"למה את הולכת לשם?" הוא שאל, לא מביט בי. "את רוצה למות? מה כבר יש שם שכל כך חשוב לך ללכת?" 
"שכחת את מלודי?" שאלתי. 
"רגולוס ונבחרת העילית יסתדרו מצוין, אני בטוח שהם יחלצו אותה בלי בעיה. אבל למה את רוצה ללכת?" 
נאנחתי. "גמרת לאכול?" 
"אני די מלא, למה?" 
"נדבר בחוץ, בוא" אמרתי, קמה על רגלי ומושכת אותו בעקבותיי. משכתי אותו אל אזור אוהלים נטוש, ולאחר שהייתי בטוחה שאף אחד לא יכול לשמוע אותנו התיישבתי על האדמה בישיבה מזרחית ואותתי לו להתיישב לצידי. "נראה לי שהגיע הזמן לספר לך" 
"לספר לי מה?" 
"הכל" אמרתי. 
נשפתי אוויר כדי להירגע, ואז התחלתי לספר לו על אחי. סיפרתי לו הכל, על כל החקירה שלי, מההתחלה. לא דילגתי על כלום, ואפילו סיפרתי לו על הפעם שבה כבר הייתי כאן, וניסיתי להגיע אל שער המפלצות. וכשגמרתי - מספרת את מה שחברת המועצה איילין אמרה לי - לוק הביט באדמה בעיניים מכווצות כחושב. 
"אוקי" הוא אמר. "אז… אח שלך נמצא שם, אבל לא סביר שהוא במצב טוב" 
"על סמך מה אתה אומר את זה?" שאלתי בחשש. 
"לפני מה שחברת המועצה איילין אמרה, הוא מרגל של המועצה. ולמה שפתאום יתקפו מפלצות בזמן שהוא נמצא שם בפנים? אני חושב שיש סיכוי גדול שהוא נתפס, ועכשיו מנסים להוציא ממנו ומשאר המרגלים מידע. המפלצות פשוט מעקבות אותנו, וזה יתן לבעליי היכולות הרעים זמן לחקור את אח שלך" 
"אתה מתכוון לצרור הזהב" אמרתי בזעם, קומצת את ידי בחוזקה. "אם דפני מענה עכשיו את אח שלי, אני אהרוג אותה" 
"אז זאת הסיבה שאת כל כך רוצה ללכת?" הוא שאל, ואני הנהנתי בשפתיים חשוקות. לא הייתי מוכנה לספר לו על קאסי, לפחות לא עד שאני אציל אותה. אם הוא ידע הוא גם ירצה לבוא, ואני לא יודעת מה יקרה לי אם אני אאבד אותו. 
לפתע הוא כרך את ידו סביב מותני, מקרב אותי אליו. אז אני התקרבתי, מניחה ראש על כתפו ופולטת אנחה עייפה. הלוואי שהזמן היה עוצר, לפחות לכמה דקות. הלוואי שהיה לנו יותר זמן ביחד. 
"זה אנוכי מצידי" הוא אמר לפתע. "אבל אני עדין לא רוצה שתלכי" 
"אתה לא רוצה לבוא איתנו?" שאלתי, מקווה לתשובה שלילית. 
"גם אם הייתי רוצה, אני בטוח שגאיה היתה מעלפת וקושרת אותי. גאיה בחיים לא היתה מרשה לי ללכת" 
"זה נשמע כאילו היא אמא שלך או משהו" אמרתי בשעשוע קל. 
"נא. היא מתנהגת יותר כמו אחות גדולה מאשר אמא" הוא אמר, וחיוכו גווע לפתע. 
"אני בטוחה שתמצא את זלינה יום אחד" אמרתי בניסיון לעודד אותו. לוק נאנח. 
"לונה, אני רוצה שתבטיחי לי משהו" הוא אמר, ואני הרמתי את ראשי כדי להביט בו. "בבקשה תבטיחי לי שלא תעלמי כמוהה, תבטיחי לי שתחזרי" הוא הביט בי בעצב. "אני לא רוצה לאבד עוד מישהי שחשובה לי" 
אני פתחתי את פי לומר משהו, אך לוק קטע אותי בכך שרכן לנשק אותי. זאת היתה נשיקה רכה, והיא לא היתה מלאת תשוקה - בניגוד לנשיקות שהוא נתן לי על גג המלון לפני כמה ימים. הנשיקה הזאת הביעה רגשות אחרים, ובין הרגשות איתרתי את הכאב והצער שהוא הרגיש. ביחד עם האהבה הכנה שלו כלפי. 
לפתע התחלתי לטעום משהו מלוח, ופקחתי את עיניי מעט. אני בוכה? לוק בוכה? 
התנתקתי ממנו באיטיות וחיבקתי אותו בחוזקה, לוק קבר את פניו ליד שקע צווארי, ואני הרגשתי את הדמעות החמימות שלו נוטפות לאיטן. 
"אני לא יכולה להבטיח דבר כזה" אמרתי. 
"אם את לא יכולה להבטיח, אז אל תלכי" הוא אמר בגרון ניחר, ואני נשכתי את שפתי התחתונה. 
"הסברתי לך למה אני חייבת ללכת" 
"ולי לא אכפת" הוא אמר, מרים את ראשו כדי להביט בי. "לונה, אין לך מושג עד כמה את חשובה לי. אני לא רוצה לאבד אותך" 
ליבי החסיר פעימה כשהבטתי בעיניו החומות המבריקות. הנחתי יד על פי, אך לא הצלחתי לחסום את היבבה שנפלטה ממנו. 
"די, אתה בכוונה רוצה שאבכה?" שאלתי, דמעות זולגות מעיניי בשטף. 
הוא חייך חיוך רפה. "אני כנה, זה הכל" 
"איך אני אלחם במפלצות עכשיו?" שאלתי, ממצמצת בניסיון להעלים את הדמעות. "אם יש דבר כזה מפלצת נזלת היא תנצח אותי תוך שניות" 
"תראו מי צינית" 
"אני לא, אני מדברת ברצינות" אמרתי. "אתה יודע משהו על מפלצות נזלת?" 
"לא" הוא אמר, מושיט יד ומוחא את הדמעות שלי בעדינות. "אבל אני בטוח שאם יש כאלה, את תצליחי לחסל אותם בלי בעיה" 
"זה נשמע כאילו אתה מדבר לילדה קטנה" חייכתי. 
"ומה את?" 
הפסקתי לחייך. 
"מצחיק" 
"את חושבת?" הוא שאל, ואני גלגלתי עיניים ומשכתי באפי. לוק שלף טישו משום מקום, ואני הודתי לו בהנהון וקינחתי את אפי הנוזל. "כדאי שתלכי להתכונן" הוא אמר לפתע, ואני פניתי להביט בו. "את יודעת, לקחת נשק וכל זה…" 
"אתה לא בא איתי?" שאלתי. 
"אני מניח שאחזור להילחם" לוק השיב, קם על רגליו ומביט בי מלמעלה. אני החזרתי לו מבט שקט, עדיין דורשת תשובה, והוא בתגובה נאנח והושיט לי יד. נעזרתי בו כדי לקום על רגליי, וכשהבטתי שוב בפניו של לוק ראיתי שהוא מחייך אלי חיוך רפה. "אני לא רוצה להיפרד ממך עדיין" 
"לוק…" התחלתי לומר, והוא רכן ונשק לראשי. 
"אני הולך לעזור לכולם" אמר, מתרחק ממני ורץ לעבר שדה הקרב בעודו שולף את החרבות שלו מהנדנים שלהן.
הבטתי בו הולך ונשמתי אוויר כדי להרגיע את עצמי מכל מה שהלך כאן לפני כמה רגעים. זה לא זמן טוב לבכות, ואני בטוחה שחבר המועצה רגולוס לא בדיוק יאהב את זה. הוא בטח יחשוב שאני רכרוכית אותו משהו. 
חזרתי לעבר האוהלים הפעילים והחלטתי ללכת להחליף את החרב שלי ולקחת כמה סכיניי הטלה. החרב שלי היתה כבר שבורה מעט באזור הסכין שלה, ולא חתכה טוב כמו מקודם. לקחתי חרב שהיתה באותו משקל וגובהה, והתחלתי לבחור סכיניי הטלה. 
"לונה?" שמעתי מפתח אוהל הנשקים. הסתובבתי אחורה וראיתי את אימי, היא נראתה כאילו היא חולה או משהו. 
"את בסדר אמא? את לא נראת טוב" אמרתי, והיא בתגובה התקרבה אלי. 
"זה נכון? את הולך לשער?" היא שאלה, ואני הנהנתי. "לא! את לא יכולה ללכת! אסור לך! אני- אני אוסרת עליך!" 
"אמא, אני הולכת להציל את טרוי ומלודי, ואת לא תעצרי אותי" השבתי, מתקשחת כשהבנתי שהיא באה הנה כדי לעצור אותי. 
"לא! את לא יכולה ללכת לעולם המפלצות!" היא קראה, על פניה היה מבט של פחד טהור. "איפה המאסטר? איפה הוא?" 
"הוא לא עושה את ההחלטות, חבר המועצה רגולוס אחראי על הקבוצה שהולכת לשער" אמרתי לה, אבל היא התעלמה. 
"לא אכפת לי מזה, איפה המאסטר?" היא המשיכה לשאול. 
"או שהוא נלחם או ישן" אמרתי. "אמא, אני חזקה מספיק בשביל ללכת לשם, אני יודעת שאני אצליח!" 
"זה לא קשור לחוזק!" היא אמרה כמעט בפאניקה. "אני רצה למאסטר, חכי לי כאן" 
היא יצאה מהאוהל ואני נאנחתי. כן, כאילו שאני אשאר כאן כששניהם - וגם קאסי - יכולים להיות בסכנה. 
גמרתי להתחמש והידקתי היטב את חגורת הנשק שלי למתוניי. לאחר מכן יצאתי והלכתי לאוהל בו כולם אכלו, לא רציתי להיות צמאה או רעבה בזמן הלחימה. 
מסתבר שהגעתי לשם בדיוק בזמן. האוהל היה שומם לגמריי, חוץ מכל הלוחמים שהתנדבו ללכת לשער וחבריי המועצה רגולוס ומגנס. 
"לונה, בדיוק בזמן" אמר מגנס. "החבר רגולוס עמד להסביר את תוכנית התקיפה" 
הנהנתי והתקדמתי לעברם. גאיה התמתחה כדי להתעורר מהשינה שלה, ופנלופי, קלואי ומתיו נגבו מבגדיהם וגופם את הדם הטרי שהיה עליהם. 
"מצוין, אז נתחיל" אמר חבר המועצה רגולוס, מצביע על המפה שלפניו. הסתכלתי על המפה באי הבנה, שכן לא זיהיתי של איזה אזור היא בשדה הקרב. אבל אולי זה בכלל לא שדה הקרב… זאת מפה פנימית של הטירה השחורה?! "ככל הידוע לנו, השער נמצא בקומה העליונה של הטירה, ותהיה עליו שמירה כבדה. וכשאני אומר שתהיה שמירה כבדה, אני לא מתכוון לנחשיי או עכבישיי ענק. אני מתכוון לילדיי שדים, הרבה מהם. סביר להניח שלא יהיו שם לוחמים מצרור הזהב או בעליי יכולות רעים, אבל אני בטוח שיהיה שם מישהו שיחכה לבואנו, כדי לרוץ חזרה אל עולם המפלצות ולהזהיר את כולם. במקרה כזה הם כנראה ישלחו תגבורת, הם יעשו הכל כדי שלא ניכנס אל עולם המפלצות, אבל אני יודע שהם לא ישלחו שדים" 
"ואיך אתה יודע את זה?" שאלה קלואי. 
"בניגוד לשאר המפלצות, שדים הם מעיין זן נכחד" אמרה פנלופי, מנגבת את פניה האדישות בסמרטוט וסוחטת את הדם ממנו. "יש אולי מאה שדים בסך הכל, ואף אחד מהם לא ירצה לסכן את עצמו במוות. הם לא יבואו להילחם בנו, לפחות לא כשאנחנו כאן" 
"נכון" אמר החבר רגולוס. "כל עוד אנחנו בעולם שלנו, במגרש שלנו, הם לא יעזו לתקוף. וזה דבר טוב, כי בניגוד לשדים, לילדיי שדים אין אינטילגנציה גבוהה, הדבר היחיד שהם מבינים זה רק מוות. כל עוד הם לא יראו, ישמעו או יריחו אותנו, הם לא ידעו שאנחנו קיימים בכלל" 
"אנחנו יכולים להתחבא ולהיות שקטים, אבל איך נסתיר את הריח שלנו?" שאל מתיו. "גם אם נכסה את עצמו בריחות חזקים אחרים, הם עדיין יריחו משהו יוצא דופן"
"כן, אבל צריך להבין. ילדיי השדים יכולים להריח אותנו, אבל הם לא יכולים לדעת כמה אנחנו. אני מציע שנתחלק לשתיי קבוצות, תקיפה והתגנבות. צוות אחד יתקוף בזמן שהשני יתפס מעלה אל השער" 
"אבל הם אלפיי ילדיי שדים! זאת התאבדות!" אמר ראן. 
"ובגלל זה אף אחד מכם לא יהיה בקבוצת התקיפה" אמר רגולוס. 
"מה זאת אומרת?" שאלה ניקה באי הבנה. 
"לא… אתם לא נורמלים" אמרה גאיה. פניתי להביט בה, והיא הביטה ברגולוס במבט מזועזע וכועס. "אתם מנסים להרוג את כולם? זאת המטרה שלכם?!" 
"הרגעי קשתית, כולם הסכימו לזה, לא הכרחנו אף אחד" אמר יושב ראש המועצה מגנס, אבל גאיה לא נרגעה. 
"אתם רוצים לחסל את כל המפלצות שבחוץ בעצמכם נכון? ואז לשלוח את כל הלוחמים להילחם בילדיי השדים שבטירה. אתם איבדתם את זה לגמריי או מה?!" 
"את רוצה שכולנו נמות?" שאל רגולוס, והיא הביטה בו בזעם. "אני מניח שלא, אז אני מציע שתסתמי את הפה שלך ותתנהגי כמו ילדה טובה" 
"אוקי, זה מספיק" אמרה ניקה, נעמדת כהפרדה בין השניים. "גאיה, גם אותנו זה מזעזע, אבל הוא צודק. זה הסיכוי היחיד שלנו לנצח, ואז לא יהיו יותר מפלצות, נוכל לחיות בשקט ושלווה. זה לא נשמע טוב?" 
ניקה חייכה, ובאותו הרגע היא הזכירה לי את גאיה של לפני כמה שבועות, כשרק פגשתי אותה. חייכנית וחיובית.
גאיה הביטה באחותה הקטנה בשתיקה, ואז הרימה את מבטה אל רגולוס. 
"אני מצטערת על ההפרעה אדוני, תמשיך בבקשה" היא אמרה ברישמיות, לוקחת צד אחורה. אני הנחתי את ידי אל כתפה בעידוד, והיא בתגובה הניחה את ידה על ידי. גם בעיניי הרעיון הזה של ההקרבה היה ברברי, הרי כולנו יודעים שרוב האנשים מהורד האדום ימותו בקרב הזה. אבל לא היתה לנו ברירה, אנחנו חייבים לשים סוף לדבר הזה, אנחנו חייבים לעצור את המפלצות אחת ולתמיד! 
"תודה קשתית" אמר יושב ראש המועצה מגנס. 
"אז, כמו שאמרתי" חבר המועצה רגולוס שלח אל גאיה מבט נוזף. "אגודת ורד האדום תהיה צוות התקיפה שלנו, היא תסיח את דעתם של ילדיי השדים עד שאנחנו נגיע אל השער, ואז אני אתן להם רשות לסגת חזרה הנה, בתקווה שילדיי השדים לא יעקבו אחריהם" הוא הצביע על המפה. "יש שלוש קומות בטירה, וכבר חילקתי את כל הלוחמים לשלוש קבוצות. מאחר שבקומה העליונה נמצא השער, היא כנראה תהיה הכי עמוסה מפלצות, ולכן יושב ראש המועצה בא איתנו. איילין תעזור בשתיי בקומות, היא מסוגלת לזה, ואנחנו נשתדל להגיע לשער הכי מהר שאפשר כדי שלא יהיו הרבה אבדות" הוא ישר את משקפיו המלבניות אל אפו וסרק את כולם בעין סגולה בוהקת. "יש שאלות?" 
כולם שתקו, ומגנס הנהן. "אם כך אז- " 
"לונה!" נשמעה צעקה מפתח האוהל. אמא שלי, לואי והמאסטר עמדו שם, כולם מביטים בי בהקלה כשמבחינים בי. 
"לא הלכתם, מצוין" אמר המאסטר, מתקדם לעברי במהירות. "לונה, אנחנו צריכים שתבואי איתנו- " 
"אנחנו צריכים לצאת עכשיו, ואנחנו צריכים אותה" אמר חבר המועצה רגולוס במבט חשדני. 
"מה העניין אלאריק?" שאל מגנס. 
"אסור ללונה ללכת לשם" אמר לואי. "מתיו, עכשיו!" 
לפני שהצלחתי להבין מה קורה, מתיו הפיל אותי ארצה, מרתק את ידיי ורגליי לאדמה. ניקה פלטה צעקה מופתעת, ואני פלטתי שיעול ונשמתי אוויר במהירות בתגובה למכה שקיבלתי. 
"מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים?" שאלתי, מנסה להתנער. "תשחרר אותי!" 
"אלאריק, תסביר את עצמך!" אמר יושב ראש המועצה. 
"אני רוצה שתהיי לגמרי כנה איתי" המאסטר התעלם ממגנס ופנה אלי. "האם נשך אותך נחש ענק?" 
מה? איך הוא יודע?
הבטתי בראן, סילבן ובניקה, אבל גם הם הביטו במאסטר בפליאה. אם הם לא אמרו לו, איך הוא יכול לדעת? 
"תעני לו לונה" אמרה אימי נואשות. "כי אם לא ננשכת, אנחנו נשחרר אותך" 
"תנשמי עמוק לילי, זה בסדר" מתיו אמר בנסיון להרגיע אותה. 
"רד ממני כבר!" אמרתי, מנסה להתנער. אם אני אומר להם שכן ננשכתי, הם בחיים לא ירשו לי ללכת לעולם המפלצות. אני תמיד יכולה לשקר אבל… טוב, אין לי ברירה. "לא ננשכתי בכלל, על מה אתם מדברים בשם כל השדים והרוחות?" 
"היא משקרת" אמרה פנלופי, ואני פניתי להביט בה בעיניים פעורות. היא הביטה בי מלמעלה בעיניים מכווצות ברצינות ונוקשות. פנלופי הביטה בי כאילו אני מפלצת! 
"תקשרו אותה ותקחו לה את הנשק" פסק המאסטר. 
"הי! תנו לי ללכת- " דבריי נקטעו כשלואי קשר את פי בפיסת בד, ואני ניסיתי להתנער ולצעוק. הם לא יכולים לעשות לי את זה, הם לא יכולים! ואמא שלי, איך היא יכולה לתת לדבר כזה לקרות? אני הבת שלה! 
"לא! תפסיקו!" אמרה ניקה. "אני ריפאתי אותה, היא נקייה מרעל ו- "
"כמה זמן עבר מאז הנשיכה?" שאל אותה יושב ראש המועצה מגנס. 
"אני חושבת ש…" היא היססה. 
"חמש וחצי שעות אדוני" אמר סילבן. "פחות או יותר" 
"זה לא טוב" מלמל מגנס.
ניסיתי לצעוק שוב, אבל הרגשתי שאם אני אנסה להמשיך להתנגד אני אתעלף מעייפות. ניקה אמרה שאני נקייה, אז למה הם קושרים אותי? 
"היא חפה מפשע! למה אתם עושים לה את זה?" שאלה גאיה, צועדת קדימה. 
"אל תקרבי אליה יותר" אמרה פנלופי, וגאיה הביטה בה בזעם מעורבב באי הבנה ובלבול. פנלופי ניגשה אלי, עדיין במבט הרציני והאכזרי שלה, וכרעה ברך מול פניי. היא שלחה את ידה אל פניי, תופסת בסנטרי ומרימה את ראשי לעברה. חשבתי ששמעתי קליק שהגיע מעצמות צווארי, ואני נאנקתי מלמתוח אותו כל כך למעלה. בכל זאת, אני רותקתי לאדמה. 
היא סרקה את פני ביסודיות, וכשגמרה היא הרפתה מסנטרי, גורמת לו ליפול ארצה ולהחבט בקעקע. צעקתי בכאב כשהלסת שלי התנגשה באדמה, והתחלתי לטעום דם בפי. 
"אין לה הרבה זמן עד שהיא תשנה צורה" היא אמרה, שולפת את חרבה. "אני אחסוך ממנה את הכאב" 
עיניי נפערו באחת. היא רוצה להרוג אותי?!
"פנלופי!" קראה קלואי.
"לא!" צעק סילבן.
"את מטורפת או משהו?" שאלה גאיה, מביטה בה בכעס טהור. "את לא יכולה להרוג אותה!" 
"למה לא?" שאלה פנלופי באדישות. "עוד חצי שעה היא תהפוך לשדה ותהרוג את כולנו. עדיף לגמור אותה לפני שזה יקרה" 
"אבל היא נקייה מרעל!" אמרה ניקה. "אני ריפאתי אותה!" 
"אם תעזי לגעת בשערה מהראש של הבת שלי אני אחתוך אותך לשניים במקום" אמרה אימי במבט חייתי, נעמדת כחוצצת בייני לבין פנלופי. פנלופי הרימה גבה באדישות, מסובבת את החרב סביב מפרק ידה. 
"היא לא הבת שלך יותר" היא אמרה. "היא זאב בעור של כבשה, והיא תהרוג את כולנו" 
"אוקי, תפסיקו עם השטויות האלה" אמר יושב הראש מגנס, וכולנו השתתקנו ופנינו להביט בו. "מתיו, לואי, תקשרו אותה טוב טוב ותיקחו אותה לשמירה באוהל פנוי. פנלופי, את לא הורגת אף אחד" 
"אבל אדוני- " 
"יש דברים שאת לא מבינה פנלופי" הוא קטע את דבריה בהחלטיות. "את צעירה מידיי כדי להבין" 
היא הביטה בו בהלם לרגע אחד, אך לפתע ההלם התחלף בזעם. פנלופי אחזה בכת חרבה בחוזקה, כמעט מוחצת ומפרקת אותו. 
"לא אדוני, אתה זה שלא מבין כלום" היא אמרה, פונה להביט בי. "היא תהרוג את כולנו, לונה תהיה הסוף של כולנו" 
"פנלופי- " 
"לא" היא אמרה, פונה להביט במאסטר. "שום 'פנלופי'. אתם יודעים את האמת. מאסטר, מתיו, לואי, נטלי. למה אתם לא עושים משהו?" 
"על מה את מדברת?" שאל חבר המועצה רגולוס בחשד. "משהו קרה שלא דווח למועצה העליונה?" 
"שום דבר מיוחד אדוני" אמר המאסטר. "פנלופי, זה בסדר, יש לנו תוכנית" 
"תוכנית הא?" היא אמרה, נושפת אוויר בבוז. "שום דבר לא יעבוד עליה, ואתה יודע את זה" פנלופי שלפה את החרב השניה שלה והתקדמה אל היציאה מהאוהל. "התוכנית שלכם לא מעניינת אותי, אני אלך לשם לבד" 
"אבל פנלופי- "
"בלי 'אבל' אלאריק!" היא צעקה, והבהילה את כולנו. "המפלצות לא יעשו לי כלום, אני הולכת" 

______________

אני לא מתחרטת על כלום😛😅