האסיר במסכה

פרק עשר

כשסיימתי לדבר עם אדגר. אחד מהחיילים של מסדר הנאמנים הגיע אלינו.
״טוב לראות אותך איוון״ אמר אדגר. החייל היה בן גילנו. צעיר למדי. עיניו היו נוצצות.
אך הניצוץ כבה כשראה את אדגר.
״קח״ אמר. הוא הגיש לאדגר מכתב.
״מה זה?״ שאל אדגר ״מכתב התייצבות במלחמה״ אמר איוון.
״גם אתה קיבלת מכתב כזה?״ שאל אדגר, איוון הניד את ראשו לשלילה.
״ממי קיבלת את המכתב?״ שאלתי.
אדגר הביא לי את המכתב וקראתי.

״המלך דורש ממך להתייצב בחזית הגדוד עם נשק.
את מיקומך יודעו לך כשתגיע לבסיס
בברכה, בנג׳ימין״

״מוזר. לא ביקשת חופשה קטנה מהגדוד? בשביל הצעת הנישואים?״ שאלתי.
״ביקשתי. לא אמורים להציב אותי בבסיס הלוחמים..״ אמר אדגר.
״אתה חייב לבטל את החופשה. המלך רוצה להציב אותך שם״ אמר איוון.
״אתה מתחתן?״ הוא שאל את אדגר.
אדגר הנהן וחייך חיוך קטן. ״איתך?״ שאל אותי.
הסמקתי ״לא. עם מישהי אחרת״ אמרתי.

כבר הגיע הערב, עבודתי הסתיימה.
הלכתי אל חדרה של המלכה. דפקתי על דלתה.
״המלכה אנסטסיה?״ קראתי בשמה.
״הוד מעלתך?״
היא פתחה את הדלת והשתחוותי בפניה מיד. ״כן רובין?״ שאלה בחיוך.
״יש משהו נוסף שאת צריכה?״ שאלתי
״לא הכל בסדר. לכי לביתך״ אמרה.
חייכתי והשתחוותי שוב. הלכתי במסדרון. עוד יום עבודה נגמר.
יש רק בעיה אחת... אין לי בית.
אין לי איפה לגור. כל הזמן הזה, היה לי חדר קטן בארמון אבל החדר נהרס.
טיילתי קצת בעיירה.
ראיתי מרחוק את הבית הישן שלי. בית קטן ושחור ומסריח מפחם עמד בליד היער. החלטתי ללכת אליו.

בזמן שהלכתי לשם, זיכרון הכה בי. זיכרון שקרה לי כשהייתי ילדה קטנה.
לא תמיד הייתי ענייה, הייתי ילדה פשוטה אבל.. הייתה לי משפחה פעם.
״רובין? איפה את?״ צעק אחי הגדול בזכרוני,
לאחי קראו צ׳רלס.
הוא היה בן 15. ״אני אמצא אותך!״ קרא בהתלהבות.
שיחקנו מחבואים. אני הייתי בת 5 באותו הזמן.
״רובין?״ הוא קרא בשמי.
צ׳רלס לא היה אחי האמיתי, הוא היה מאומץ. ההורים שלי מצאו אותו כשהיה לבדו.
לפני שנולדתי, הוא היה הבן שלהם.
לצ׳רלס היה עור שחום, הוא היה נראה כאילו השמש נישקה את עורו, שיערו השחור כצבע עורב תמיד היה מסודר ועיניו הירוקות תמיד היו בוהקות בניצוץ שובב.
היינו בלתי מופרדים, הוא תמיד דאג לי ושמר עליי.
צבע עיניו דמה מאוד לשלי, אמא ואבא תמיד אמרו שאנחנו בעלי העיינים היפות ביותר בעולם.
״הנה את!״ הוא אמר כשמצא אותי בזיכרון.
דמותי הקטנה חייכה והוא חיבק אותה.
״צ׳רלי! אתה רימית!״ צעקה דמותי הקטנה.
״לא נכון! אני שחקן מחבואים מעולה!״ אמר.

חייכתי כשנזכרתי. אהבתי את אחי מכל ליבי, הוא היה האדם החשוב לי ביותר בעולם.
למרות שהיינו שונים, היינו דומים. תמיד נשארנו חברים

״צ׳-צ׳רלי... אתה חושב שאני.. מפלצת?״ עוד זיכרון היכה בי.
״מה זו השאלה הזו?״ שאל בהפתעה
צ׳רלס שהיה בן 17 באותו הזמן, ״הילדות העשירות האלה. הן אומרות שאני מפלצת כי אין לי בגדים יפים כמו שלהם, ואני לא נקייה והשיער שלי לא יפה. הן צודקות? אני באמת מפלצת?״ שאלה הילדה הקטנה. צ׳רלס חיבק אתה ואמר ״את יפהפייה רובין, את הילדה הכי מתוקה שאני מכיר. אם הן אומרות לך את זה שוב, תגידי להן שאת יודעת להשתמש בפיגיון״
מאותו רגע הוא לימד אותי להשתמש בפיגיון לצורך הגנה. הפיגיון שהיה לו הפך לחבר השני הכי טוב שלי.
הילדה הקטנה חייכה. היא הרגישה בטוחה שוב.