פרק עשרים ותשע

124 15 1
                                    

עוד כאב.
כל הזמן כאב.
האש שהייתה בחדר חיממה אותי. הרגשתי קצת טוב.
השרשרת הייתה בידי, עדין היה לה את הריח של צ׳רלס.
רעדתי, לא רק מהקור.
האש הייתה נראית חופשייה כל כך. עצומה כל כך ויפהפייה.
אני לא כמוהה.
אני לכודה וחלשה.
העוצמה שלי נעלמה.
אני מפחדת. זהו. אני מודה. 
דמעותיי כבר חדלו, בכיתי את כולן.
ניסיתי לרסן את עצמי, אבל לא יכולתי. אסור שהאחרים יראו אותי בוכה, לא תהיה להם תקווה.
אז נעלתי את עצמי בחדר, בבקשה שהם לא ידאגו לי.
אני רק רוצה להישאר לבד.. כי.. כשאני לבד לא יפגעו בי. כן...
אני דואגת לאמיל. הוא בסדר?
אני מקווה שלא קרה לו כלום.
אילו יכולתי הייתי רצה עכשיו אל הכלא והורגת כל סוהר שם, העיקר שהוא יהיה בסדר.
אבל הפיגיון שלי לא כאן. איל אני אגן על עצמי עכשיו?
מה צ׳רלס היה חושב אילו ראה אותי? הוא לא גאה בי זה בטוח.
הוא גאה בילדה הקטנה שלא פחדה מכלום, בילדה שלא הייתה לה טיפת בושה.
אבל עכשיו? מי אני?
מי אני?!

חשבתי שאין לי יותר דמעות אבל טעיתי.
לפתע שמעתי רעש מבעד לדלת.
מישהו מנסה לפרוץ אותה.
לא אכפת לי. אף אחד לא יצליח להיכנס. היא נעולה.
״רובין?״ שמעתי קול מוכר. יותר מידי מוכר
תתעלמי רובין. את הוזה.
זיהיתי מי זה היה. אבל המשכתי להביט באש.
״רובין? בבקשה תסתכלי עליי״ אמר.
הוא החזיק בידי.
בבקשה לא...
״הבאתי לך את הפיגיון שלך״
״ואני שמח שאת כאן... לא חשבתי שאראה אותך שוב״
אני חולמת. אמיל היה כאן לידי. אבל.. איך?
אמיל בכלא. הוא לא כאן.
זה לא יכול להיות.
רגע... זה לא אמיל.
זה הנרי!
״תתרחק ממני!״ צעקתי. קמתי במהירות על רגליי. אבל כמעט נפלתי בגלל הפציעה. לעזאזל!
״מה? רובין.. מ-מה את..״ הוא אמר אבל השתקתי אותו ״אמרתי שתתרחק ממני!״ צעקתי. ״תתרחק ממני עכשיו לפני שאהרוג אותך!״
״ותצטער על היום שבו שמעת את השם שלי לראשונה!״

מה הוא עושה כאן?
לגרום לי לסבול עוד? הודות לו אני בקושי נושמת!
״רובין..״ הוא אמר בטון עדין להפליא. לא מתאים לו.
״תתרחק ממני עכשיו לפני שאדקור אותך שוב!״ אמרתי.
פחדתי אבל ניסיתי להסתיר את זה. כל כך רציתי לפגוע בו אבל פחדתי.
״רובין מה הוא עשה לך?״ שאל. ״את בסדר?״
הוא הרשה לעצמו להתקרב אליי ואני התרחקתי.
״שלא תעז..״ לחשתי. הידיים שלי רעדו.
״אוי אלוהים...״ הוא אמר.
״הוא פגע בך נכון? הייתי צריך להרוג אותו כשהייתה לי הזדמנות!״
״זה אני... אמיל״ אמר. הוא חייך חיוך קטן.
חיוך אמיתי.
״שקרן!״ צעקתי.
״אני לא משקר רובין. באמת״ אמר. הוא לקח מידי את הפיגיון.
״אני לא אפגע בך״ אמר. הוא מחה את דמעותיי.
״אוי אלוהים..״ אמר שוב ״אני מצטער כל כך״
הוא חיבק אותי. הרגשתי כאב והתחמקתי ממנו.
״לך״ אמרתי.
״את לא מאמינה לי נכון?״ שאל ״אני לא אחי. ואני לעולם לא אפגע בך״
״שקרן״ אמרתי.
״אני לעולם לא אפגע בך. אני אוהב אותך״ אמר אבל אז הניח את ידו על פיו.
הוא התחרט על מה שאמר.
״אתה לא באמת אוהב אותי חתיכת נוכל. אם היית באמת אוהב אותי לא היית מכה אותי בגלל שניסיתי לברוח!״ אמרתי בכעס.

האסיר במסכהWhere stories live. Discover now