האסיר במסכה

פרק שש עשרה

הגענו לחדר האורחים בביתו של אנתוני. הייתה בו אח גדולה ושולחן ומסביבו כיסאות.
כל אחת מאיתנו התיישב בכיסא, אנתוני הדליק אש באח.
הבטתי ברחבי החדר, היו ספרים ומרשמים, בעיקר ספרי תנך ותפילות.
״צריך לעשות סדר״ אמר הקטור. ״מה התוכנית המבריקה שלך אנתוני?״ אנתוני התיישב ליד אדוארד והתחיל לדבר
״אמיל... אתה בטח מרגיש מבולבל, אל דאגה. נסביר הכל״
אמר. הבטתי לעבר אמיל, הוא לא ידע מה לומר.
״אתה שייך למשפחת המלוכה, אתה הבן של פיליפ ואנסטסיה״ אמר הקטור. ״הנרי הוא אחיך התאום״
״אבא שלך מת, אמך ואחיך חיים״
אמיל הביט בשולחן ושילב את ידיו. ״יש לי אח?״ שאל.
כולנו הנהנו בחיוב. ״מה שמו?״
״הנרי״ עניתי בלחש.
אמיל הביט בי, הוא חשב על שמו של אחיו.
העיניים הירוקות, השיער הבלונדיני הגלי.. הוא נראה בדיוק כמו הנרי. זה מפחיד כל כך.

״הדבר המסתורי ביותר בחיינו הוא זהותנו״ אמר אנתוני.
אמיל הנהן. ״אני זוכר שאמרת לי את המשפט הזה... לפני שהייתי בכלא״
אמיל גר עם אנתוני לפני, אנתוני אמר לו שהוא הדוד שלו והסתיר אותו ממשפחתו.
״אספר לך את הסוד שנלקח ממך כל השנים, אספר לך למה נכנסת לכלא״ אמר אנתוני
״הכל התחיל כשאתה ואחיך נולדתם, אביך, המלך פיליפ לא רצה שאתה ואחיך תריבו על המלוכה. הוא בחר להשאיר את אחיך בארמון ואותך הוא מסר לידי. הוא אמר לי להרוג אותך״ סיפר אנתוני. הקשבתי בשקט לסיפור.
אני עדיין לא מבינה למה עשו לו את זה, אמיל עבר הרבה, למה זה הגיע לו?
״לא יכולתי להרוג אותך, הסתרתי אותך מבני משפחתך בביתי. אמך הייתה מודאגת, המלך סיפר לה שמתת לאחר יום, הוא לא רצה שתדע ש״הרגו אותך״ כביכול״
אמיל שתק, הוא אפילו לא מצמץ או הזיז את ידיו. הוא הביט באנתוני במבט רציני, כמו כולנו.

״היית ילד צנוע, גידלתי אותך כאילו אתה שייך לי, אבל היה לי קשה מאוד לשקר לך כל השנים. אמרתי לך שאני דוד שלך כדי שלא תיבהל. אמרתי לך שהורייך מתים כדי שלא תנסה לחפש אחריהם. אני שמרתי עלייך, לימדתי אותך חינוך של אנשים עניים, זה לא החינוך המתאים לך, הפכתי אותך לכומר קטן״ אמר, על פניו של אנתוני עלה חיוך קטן.
קמתי ממקומי, התקרבתי אל האש שבערה באח. היא ריקדה בצבעים חמים יפים מאוד. רציתי להביט בה.
היא הפנטה אותי.
״אהבתי לגור איתך, אדוני. אני עדיין מכבד את האל. התפילות הזכירו לי אותך״ אמר אמיל בשקט.
נער מסכן. לא הייתי יודעת מה הייתי עושה אם הייתי במקומו.
״כשהיית בן 13, חיילי המלך מצאו אותך... הו איזה יום נוראי זה היה״ אמר אנתוני.

(פלאשבק)
״תן לנו את הילד״ אמר אחד החיילים ממסדר הנאמנים, המסדר בתקופה הזו היה רע.
כמו הליגיון העשירי בתקופת האימפריה הרומית בירושלים.
״לא!״ אמר אנתוני, הוא החזיק אקדח בידו, הוא לבש את כותונת הלילה שלו, חיילים פרצו לביתו באמצע הלילה.
״לא תקבלו את הילד! אתם לא תקחו אותו!״
״אתה הפרת את דבריו של המלך. אם לא תמסור אותו אלינו, ניקח אותו בכוח!״ צעק החייל השני.
״דוד אנתוני?״ נשמע קולו של אמיל בן ה-13. הוא היה ישנוני, נסיך בבגדי ילד עני.
״מה קורה כאן?״ שאל הילד.
״ברח!״ צעק אנתוני, הוא ירה באחד החיילים שצנח לרצפה ומת.
אמיל יצא דרך החלון והחל לרוץ
״תפסו אותו! אסור שהוא יברח!״
אמיל אץ דרך השדות, רגליו היחפות התלכלכו בבוץ.
כותונת הלילה שלו נקרעה מקוצים.
אחרי כמה דקות של ריצה הוא הסדיר את נשימתו, תפסו אותו.
החייל שנשאר בחיים תפס בידו וירה בידו.
הילד הקטן צעק בכאב, דם עטף את זרועו.
הילד היה חלש מכדי להשיב מלחמה והוא צנח לרצפה ואיבד את הכרתו.
כשהתעורר הוא ראה שהוא בתא כלא, הוא מישש את ידו וראה צלקת, הוא הרגיש את פניו עטופות בדבר קר וכבד. מסכת ברזל.
הוא ניסה להוריד את המסכה מפניו אבל לא הצליח. הוא רץ אל הדלת ודפק על הסורגים ״תוציאו אותי מכאן! תוציאו אותי מכאן! לא עשיתי שום דבר!״
הילד נשאר בכלא במשך שש שנים.. ולמה? כי הוא היה נסיך שהיה צריך למות ביום שבו נולד.
(סוף פלאשבק)