האסיר במסכה

פרק עשרים ושתיים

הנרי בחן אותי. ניסיתי להסתיר את האצבעות שלי.
הוא חייך אליי, חיוך קטן ומעצבן. חיוך ניצחון.
״אני כנראה איבדתי את הטבעת שלי״ אמרתי.
אמיל רק הסתכל עליי. שלחתי לו מבט מודאג.
שיתחיל לשחק
״את איבדת את הטבעת? היא עלתה לי הון!״ הוא אמר בכעס מזויף.
״כן, אני מצטערת ויל יקירי, אני כנראה איבדתי אותה מרוב ההתרגשות״ שיחקתי.
אמיל שלח לעברי מבט מלא כעס.

״יודע מה? אני אפצה אותך. נלך לרקוד״ אמרתי וגררתי את אמיל הרחק מהנרי.
״מה זה היה?״ לחשתי לו.
״אני...״ הוא מלמל. ״אני לא מאמין..״

המשכנו לרקוד, המוזיקה ליוותה אותנו בקלילות.
ראיתי את הנרי, הוא רקד עם כמה נשים.
איפה מארי?
לא ראיתי אותה... מעניין איפה היא.
אני חייבת לחפש אותה.

״כדאי שתבצעו את התוכנית בלעדיי״ לחשתי לאמיל.
״מה? למה?״ שאל
״אני צריכה לחפש חברה קרובה שלי, אני חוששת שהיא לא במצב טוב. תובילו את הנרי לחדר שלו, בלי שיחשוד״ אמרתי לו והוא הנהן.
״היה תענוג לרקוד איתך״ לחשתי לו.
התחמקתי במהירות מן חדר הכס הגדול. הלכתי במהירות.
ניסיתי להיזכר היכן החדר של מארי.

כשהגעתי לחדר שלה, דפקתי על הדלת בעדינות.
קול בכי חנוק נשמע מצדה השני של הדלת.
היא נפתחה, מארי עמדה מולי. עיניה אדומות ודמעות חמות זולגות על פניה.
אבל היא עדיין הייתה יפה
״מארי?״ שאלתי בדאגה
״מ-מי את?״ היא שאלה בקול שבור חלוש.
הורדתי את המסכה מפניי

״רובין? ואוו, לא זיהיתי אותך. את נראית נפלא״ היא לחשה, חיוך קטן הופיע על פניה.
״מה את עושה כאן?״ שאלה.
״אני כאן בשביל הנשף, וגם בשבילך״ אמרתי.
״אני כאן כדי לשחרר אותך״
מארי זזה ממפתן הדלת. היא נתנה לי להיכנס לחדרה.
החדר שלה היה מפואר מאוד.
נברשת ענקית הייתה תלויה על התקרה, קירות זהב שהיו עטורים הציורים ודיוקנים.
״תודה לך רובין״ אמרה. ״על שאת כאן. כשהנרי גירש אותך חשבתי שלא נתראה יותר״
מפתיע אותי שהיא אמרה את המילה גירש.
״כבר המון זמן אני חושבת לברוח, אבל אני לא יכולה״ היא אמרה.
״אני יודעת שהנרי כבר לא אוהב אותי״
היא התיישבה על המיטה והחלה שוב לבכות.
״אני לא מאמינה... הייתי עיוורת מטומטמת. למה העדפתי את הנרי על אדגר? אדגר אהב אותי ואני אהבתי אותו״ היא אמרה.
התיישבתי לידה, חשבתי על אדגר. לא חשבתי עליו כבר המון זמן.
אפשר לומר שוויתרתי על אהבתי אליו. השלמתי עם מותו.
אבל מארי לא.
היא מוכרחה לדעת את האמת!
אפילו אם היא כואבת.
״מארי?״ שאלתי, היא הביטה בי, בעיניה היו שברירי תקווה.
ניצוץ שכבה. נערה שאהבה תקפה אותה.
ואהבתה האמיתית אבד לנצח.
״יש משהו שאת חייבת לדעת על מותו של אדגר. הסתרתי את זה ממך.. לא יכולתי לספר לך אבל את צריכה לדעת מה קרה״ אמרתי לה.

היא הביטה בי בשתיקה, אוחזת חזק בידי.
״מותו של אדגר היה מתוכנן״ אמרתי.
״מ-מה?״ היא שאלה.
״הנרי שמע שאדגר רצה להציע לך נישואים... אז הוא גייס אותו למלחמה והציב אותו בגדוד הראשון, מול קני התותחים.... הוא נפגע מירי תותח.
מותו היה ודאי, לא מציבים חיילים מול קני תותחים. הנרי אחראי למותו״
היה לי כל כך כואב לומר לה את האמת. היא לא אמרה כלום. אבל היא בכתה.
היא בטח האשימה את עצמה בליבה על מה שקרה לאדגר.
״מארי...״ לחשתי לה. ״אני אדאג לכך שתצאי מכאן. בואי... אנחנו נלך״ אמרתי.
משכתי אותה בידיה ועמדנו לצאת מהחדר. ״את מטורפת רובין, הנרי לא יתן לי לצאת״ היא אמרה.
״יש לי הרגשה שהוא יהיה נחמד יותר היום. באופן קוסמי״ צחקתי.
אני מקווה שהאחרים כבר הצליחו להחליף את הנרי באמיל.