"תתעוררי. תתעוררי. תתעוררי. תתעוררי!!!
פייפר, תתעוררי! התפקיד שלי הוא לא להעיר אותך,"
"אז מה כן התפקיד שלך?" שאלתי בלגלוג ידידותי תוך כדי פיהוק.
"פשוט תתעוררי." אמרה בחיוך.
"פייפר, בואי לשבת איתנו."
"אני באה," השבתי ורצתי אחריה כדי לתפוס את קדמת השולחן הגדול. התיישבנו עם טום, קת' וריי.
"פייפר, את הורגת אותי! למה את עדיין לובשת מדי בית ספר?" קת' שאלה במבט מתוסכל.
"סיפור לפעם אחרת… אבל אני אקבל את הבגדים שלי שוב בחופשה כשאני אחזור הביתה. אם כבר מדברים על חופשה, מתי בכלל יש לנו כזאת?"
"חג המולד, אני חושב." ענה ריי.
"אה, וזה גם תירוץ טוב לא ללוות ממך בגדים." אמרתי לקת' שלבשה ג'קט כתום זוהר, ג'ינס וחולצה כחולה בהירה.
"בדיוק להפך. עכשיו את חייבת ללוות ממני בגדים כי אין לך כאלה נורמליים!"
"רגע, אתה אמרת חג המולד? לא, זה ממש קרוב…" אמרה ג'ן שכנראה שברה את השיא שלה בלא להתערב בשיחה.
"אממם... היום ה-24 בספטמבר. יוצאים לחופשת חג המולד ב20 לדצמבר. זה עוד שלושה חודשים." השיב טום.
"כן, אבל אני לא יוצאת. וכולכם בטוח תחזרו הביתה."
"למה?" שאלה קת'.
"כשאני מתרגלת למקומות חדשים ממש קשה לי להפרד… אני לא יכולה ללכת הביתה, להשאר עשרה ימים ואז לחזור ושעדיין ארגיש כאן בנוח."
"ג'ן, זה ממש עצוב. כל כך גרוע בבית שלך?" קת' שאלה.
"לא רע בבית שלי," ג'ן נשכה את שפתיה וראיתי שהיא הרגישה מאוד לא בנוח עם נושא השיחה הנוכחי, "אני פשוט באמת שמחה כאן."
"די להיות כאלה חמודים!" טום צעק, וכולנו השבנו בפרץ צחוק.
"אני לא יכולה, זה בטבע שלי." אמרה ג'ן וטום הסמיק. "אתה כזה צבוע!"
"הפסיקו את המלחמה, ידי לשלום! כולנו נתנהג כמו ילדים חמודים בכיתה ה'!" ריי צעק, והנחתי שכל חדר האוכל נועץ בנו מבטים וחושב 'מי אלה היודני"קים האלה, ולמה לעזאזל הם מתנהגים כמו ילדים בני שבע עם נזק מוחי, אבל זה היה כיף, מה לעשות?
שכבתי על המיטה שלי וניסיתי לקרוא קצת בזמן שקת' עזרה לג'ניפר בשיעורי הבית והוציאה אותי לגמרי מריכוז.
"פייפר, את יכולה בבקשה להסביר לי את השאלה הזאת ולא להשמע כמו ואן גוך שמנסה ללמד ילד בגן איך לצייר, או במקרה הזה קת' שמנסה להסביר לי פירוק טרינום."
"הא, טוב. במה את צריכה עזרה?"
"אני קצת לא ממש הבנתי שום דבר…" היא אמרה במבוכה והסמיקה. ראיתי שכמו בכל זמני הלחץ שהייתי נוכחת בהם בחייה היא נשכה את שפתיה.
"טוב," ירדתי מהמיטה והתיישבתי על אחד משתי הכסאות שהיו צמודים לשולחן בקדמת החדר. "בעקרון, את צריכה לחלק-"
ד"ר וייט התפרצה לחדר באמצע המשפט שלי.
"שלום בנות, אני צריכה להפריע לכן לשנייה. מחר תצטרף אלינו ילדה חדשה שלא יכלה להגיע עד היום. היא תהיה השותפה החדשה שלכן לחדר. כרגע אתן צריכות לצאת מהחדר כי צוות הלוגיסטיקה צריך להתקין את המיטה החדשה. אולי תלכו לחדר של קת'רין?"
"אין בעיה," אמרה ג'ן בחיוך.
"טוב, תודה רבה." סיימה ד"ר וייט את דבריה, יצאה מהחדר והשאירה את הדלת פתוחה. שלושתינו יצאנו אחריה וירדנו למטה. כמה ילדים שיחקו בכדור, קבוצה של שלושה או ארבעה ילדים שיחקה בבלוני מים ושאר הילדים ישבו ודיברו.
"אני מניחה שכולם כבר סיימו את השיעורים…" אמרה ג'ן ונשכה את שפתה. "מה זה משנה בכלל? אני לא עומדת לגמור את זה בכל מקרה, עדיף שאני אבלה בנעימים."
"ג'ן--" מה אני עושה? אני לא אמא שלה. זה לא התפקיד שלי. שתעשה מה שהיא רוצה. "רוצה קרב מים?"
"מה?! לא, אף אחד לא רו…" קת' הבינה גם היא, "במחשבה שנייה, זה באמת יהיה מרענן."
כדור מים נזרק ישירות אל פניה של קת' והתפוצץ על אפה במתז מים. "כזה מרענן?" שאל ריי שזרק אותו עליה.
"אני אהרוג אותך!!!" אמרה והתחילה לרדוף אחריו.
"אנחנו אמורות להביא לה בלוני מים בגלל שאין לה שום דרך לנצח בקרב הזה?" שאלה ג'ן.
"לא, היא תסתדר. אני חושבת..."
KAMU SEDANG MEMBACA
הסיפור של פייפר
Fiksi Penggemarפאנפיק על "גיבורי האולימפוס: הגיבור האבוד". כולנו מכירים את פייפר האמיצה, החכמה, החזקה, פייפר שיכולה לשלוט באנשים עם דיבור ההקסמה שלה בלי שום מאמץ, את פייפר שיכולה להלחם ולשרוד בעצמה. אבל את פייפר המפוחדת, הנסערת, שנשלחה לפנימייה בניגוד לרצונה, שרקד...
