הסיפור של פייפר

הסיפור של פייפר | פרק 7:

"השתקפות היא דבר מצחיק. הכל נראה בדיוק אותו דבר, רק הפוך. במראה, ימין הוא שמאל ושמאל ימין. במים, בדיוק אותו הדבר רק שלמעלה למטה ולמטה למעלה.
כמו טוב ורע. בדיוק אותו דבר, רק הפוך.
בדיוק כמו האידיאל של טוב ורע.
אבל לא ככה נראים החיים. בחיים יש התלבטויות, ולא תמיד הטוב משקף את הרע והרע את הטוב. אין הפכים בחיים.
לפעמים, דברים יותר מדי מסובכים כדי להסבירם במונחים הפשוטים "טוב" ו"רע".
ז'אן ולז'אן גנב כיכר לחם, על כך נשפט ונשלח לכלא. עונש שלא תואם את הפשע. בניגוד לחוק, אחרי שיחרורו הוא הפר את התנאים שלו. בעיני המדינה הוא הוגדר כפושע. ז'אן ולז'אן עזב את המשפחה בשבילה גנב את כיכר הלחם. הוא עזר לפונטין אחרי שגרם לפיטורה, ואז אחרי מותה הוא טיפל בילדתה הצעירה, קוזט, ואז מנע ממנה להשאר עם אהובה. הוא ניסה להציל כמה שיותר אנשים במלחמה, אבל לא הייתה לו את היכולת להציל אנשים רבים מספור, אלא רק יחידים. במשך כל חייו הוא ניסה לכפר על מעשיו, ולא תמיד הצליח.
אי אפשר להגדיר אותו בתור בן אדם טוב או רע. אי אפשר להגדיר את מעשיו בתור מעשים טובים או רעים, כי אנחנו לא רואים את כל ההשפעות של כל פעולותיו.
אין דבר "נכון" שז'אן ולז'אן היה יכול לעשות, כי החיים הם יותר מ"נכון" ו"שגוי", יותר מ"טוב" ו"רע", יותר מ"כן" ו"לא", החיים מלאים אפשרויות ובחירות שונות, אי אפשר להגדיר אדם במילה אחת, בטח ולא כשהיא אחת מתוך שתי מילים נכונות לגמרי.
ז'אן ולז'אן עשה את מה שיכל לעשות כדי לפצות על הטעויות שלו ולשפר את החיים של מי שאהב, אבל לא תמיד הוא הצליח. וכך עובדת המציאות, אנשים תמיד ינסו לכפר על המעשים שלהם, אבל לפעמים עדיף להמשיך הלאה ופשוט להשתפר.
סי?! את קיבלת סי על העבודה היפהפייה הזאת? זה פשווט לא הוגן." ג'ייסון אמר.
"כן, אני יודעת! וגרוע יותר, בינתיים הציונים שלי נעים בין די לבי. לא קיבלתי אפילו איי אחד השנה! והציון בצרפתית לא נכנס לממוצע כי אין לנו מבחנים."
"אוי לי, הקבצה איי מסכנה שכמותך." הגיב בחיוך טיפשי.
נאנחתי, "אני פשוט כל כך רוצה להוכיח לאבא שלי שאני לא כישלון! הוא שלח אותי לכאן בלי שאני יודעת מה עשיתי, בלי לדעת מה המקום הזה הוא באמת. אני רוצה להוכיח לו שאני מסוגלת להיות טובה.
אבל כנראה שאני פשוט לא..."
"אל תהיי כל כך מצוברחת. את כן. את מוצלחת בגניבת מכוניות..." ניסיתי להתאפק, אבל הוא העלה חיוך על פני. לקחתי את הכרית מהמיטה שלי והכיתי את ראשו.
"אני גם די טובה בעינויים נצחיים. אבל אני לא עושה את זה" אמרתי במבט מתנשא.
דיברנו עד הערב על סתם דברים, על מי שאבא שלי באמת, על אחותו הגדולה ת'ל ואיך שהיא תמיד מציקה לו, על החברים, על מורים ועל שיעורים, על התכניות שאחרי התיכון. ואז, שאלתי אותו מה הוא עשה. למה הוא כאן.
"אני לא יודע." הוא ענה, "אבל אני חושב שהכל יהיה בסדר כאן."
"אני יכולה להראות לך משהו?" שאלתי אותו. מהיום הראשון ראיתי כמה חשוכים השמיים בערב, ורק תכננתי את הרגע בו אעלה על איזה גג וסוף סוף אראה את הכוכבים בצורה בה רציתי לראות אותם.
"אוקיי."
"בוא." פתחתי את הדלת לכדי חריץ כדי לראות שאין אף מדריך במסדרונות שיגיד לנו שאסור לנו להיות במסדרונות בערב בזמן התארגנות לשינה למרות שזה יום שבת ובלה בלה בלה. אף אחד לא נמצא, השטח נקי.
יצאתי מהחדר וניסיתי ללכת בצורה הכי שקטה שיכולתי, דבר שהיה קשה באופן מיוחד כיוון שנעלי המדים שלי כאילו נועדו לחשיפת תלמידים על ידי הפיכת כל צעד שקט לצעקה וחריקת סוליה. ג'ייסון לעומת זאת, צעד בשקט מוחלט, כל כך מפחד להסתבך בצרות.
סימנתי לו בידי שיעקוב אחרי. החדר שלי היה די קרוב לקצה המסדרון בו הייתה העלייה לגג. הלכתי כמה צעדים עד לסוף המסדרון, ואז ניסיתי להניח את רגלי על אמצע גובהו של הקיר. קפצתי והחזקתי ביד אחת את הידית של הפתח לגג, ובשנייה את הקיר מצידי.
"מה את עושה?" שאל ג'ייסון בלחש היסטרי.
"תירגע. הכל בסדר." חייכתי אליו חיוך קטן ומרגיע, השענתי את כל משקלי על ברכי שהיו מקופפות אחרי כפות רגלי שנצמדו לקיר, ומשכתי את הדלת הקטנטנה בכל הכוח.
היא נפתחה בחריקה צורמת וקיוויתי שרק באזני היא הייתה כל כך חזקה. המשכתי להחזיק בידית והושטתי יד לעבר ג'ייסון. הוא תפס את ידי, וכשאני ניסיתי להעביר את חלק גופי העליון אל הגג הוא עזר לי ודחף את גבי למעלה. דחפתי גם את רגלי ואז משכתי את ג'ייסון למעלה.
התיישבנו לרגע, "זה מדהים." אמר והסתכל על השמיים, התמקד בקבוצת כוכבים קטנה.
"לא, זו לא נקודה טובה. בוא נקפוץ לגג אחר." אמרתי, עדיין מהוססת מהאדרנלין ומהעובדה שג'ייסון עדיין החזיק את ידי כנראה באופן לא מודע.
"מה את רואה בשמיים?"
"מה?"
"מה הצורות של קבוצות הכוכבים?"
"טוב, יש את הדובה הגדולה, הדובה הקטנה ו-"
"לא, התכוונתי... כמו מה את חושבת שהקבוצות נראות?"
"אני?"
"למשל, זאת, ממש כאן," הוא הצביע לעבר קבוצה של כתריסר כוכבים זוהרים, "אני חושב שאלה נראים כמו... קשת. של צייד. והנה החץ, תראי," הוא הצביע על נקודה קרובה.
"איפה הצייד?" שאלתי, מחפשת אחר דפוס מסוים שייצור אותו.
"ממש כאן." הוא הצביע על עוד נקודה קרובה, "זאת ציידת. זה הראש שלה, וכאן שאר הגוף שלה."
"מה יש לה על הראש?"
"אני חושב... נזר. של עלים."
"נזר? למה שלציידת יהיה נזר?"
"אולי הגיע לה נזר."
"אולי."
"את רוצה לחזור?"
"למה שאני ארצה לחזור?"
"אני לא יודע, היד שלך נעשית קרירה. ואת קצת נועצת בי ציפורניים." אמר בחיוך קטנטן.
"אה, אמם, סליחה," אמרתי ועזבתי את ידו.
"זו לא הסיבה שאני רוצה לחזור." הוא אמר ובעדינות אחז שוב בידי. "אני פשוט רוצה שתהני, זה היה הרעיון שלך אחרי הכל."
"תגיד את זה לשופט, כי ברגע שנגיע לשם אני בהחלט אפליל אותך." הנחתי את ראשי על כתפו והחיוך עזב את פני. "פשוט... קשה כאן. קשה להבין מה קורה כאן. אני לא מצליחה להבין מה משרטטים הכוכבים. אני לא מצליחה להבין מה משרטט העולם. עד לפני שבועיים חשבתי שהכל מושלם, אבל... הדברים רק נעשו גרועים יותר ויותר. קיארה הגיעה, הילדים המגעילים האלה הגיעו, ההתמוטטות של ג'ניפר הגיעה, ו... אני חושבת שאני פשוט לא מספיק טובה בשביל זה. כולם מבינים את העולם הרבה יותר טוב. כולם יודעים מה לעשות! ואני פשוט... לא." הוצאתי אוויר קר מאפי והורדתי את ראשי מכתפו.
ג'ייסון ניסה להתחיל כמה משפטים, אבל הוא לא ידע מה לומר. "סליחה, אני לא יודע איך לעזור לך. אבל... אם אי פעם תצטרכי מישהו שלא ידע איך לעזור אבל כן יודע איך לחבק, תקראי לי." הוא אמר וחיבק אותי חיבוק חם.
השענתי את סנטרי על כתפו, "זה בסדר, אתה לא צריך לעזור לי. פשוט... חבל שאני לא מסוגלת לעזור לעצמי."
"את מסוגלת." הוא אמר בנימה שהתחילה להשמע כמו מנטור לחיי נפש בריאים מכל הפרסומות. "אין כן או לא, רק בין לבין. ואת בין לבין יותר בכיוון של הכן." יכולתי להרגיש את שפתיו נמתחות לחיוך קטן פיזית דרך האוזן שלי. זה כאב מעט, אבל לא רציתי להפסיק לחבק אותו או להרוס את הרגע.
התיישבתי על קצה הגג ופתחתי את הדלת חזרה, ווידאתי שאין אף אחד למטה וחזרנו לחדר שלי.

"לילה טוב."
"לילה טוב."
"היה ממש נחמד היום."
"כן, שבוע הבא ישנים אצלךַ? אתה תראה לי משהו מדהים?"
"סוכם."