התעוררתי על כתפו של ג'ייסון ובמשך כמה דקות ארוכות מאוד בהיתי בפסי הכביש דרך חלון האוטובוס - איך שהרווח ביניהם גורם להם להיראות כאילו הם מגיעים עד אמצע הכביש ואז נסוגים אחורה, ואז קדימה שוב והכל מהתחלה, כמו גלי הים.
"נחמד לחזור, הפעם עם בגדים." אמרתי, עדיין בוהה בגאות והשפל של הקו הלבן על הכביש.
"זה נשמע מאוד מוזר." ג'ייסון אמר, לא היה נשמע שהוא יותר ממוקד בשיחה ממני.
"אתה מוזר." עניתי כתשובה האוטומטית.
"הא?" נראה היה שב"טייס האוטומטי" של השיחות של ג'ייסון העלבות לא היו דבר מזוהה.
פיהקתי, "עוד כמה זמן נגיע?"
"חצי שעה. את יכולה לישון עוד קצת."
"אני-" פיהקתי שוב, "- לא עייפה." ומיד אחרי המשפט חורץ הגורל נרדמתי שוב.
הנחתי את המזוודה הקטנה שלי שהייתה מלאה בתוצאות השופינג עם ג'ייסון והתחלתי לפתוח אותה ולהניח חלקים ממנה בארון. רוז וקיארה גם הן סידרו את המזוודות שלהן.
ואז, הגיעה אורחת בלתי צפוייה.
ג'ן נכנסה לחדר עם השיער החדש - ישן שלה, עיניים עייפות עם שקיות בגווני חום - אפור - אדום ופנים שרוטות, נראה היה שהיא לא חזרה הביתה, או שכן חזרה הביתה וקרה הדבר ה… הדבר שתמיד קורה אצלם, מה שהוא לא יהיה שגרם לה לצרוח, לברוח, לעבור סערה רגשית וכמובן כל שאר הפרטים שפשוט לא שמתי לב אליהם.
"היי." אמרתי לה בשקט, נבוכה מהמצב המטופש, אבל היא לא הגיבה, רק המשיכה ללכת כאילו שאני לא שם. ואז, היא הפנתה אלי את מבטה, והחזירה אותו לתיק הקטן שפרקה, לא היה ברור מה הכיל.
היא תדבר איתי, חשבתי, אבל מסתבר שהיא לא מאוד קלה לשבירה.
"היא אפילו לא מוכנה לדבר איתי."
"כן." השיב לי ליאו.
"היא פשוט חוזרת לכאן בלי שום הסבר למה שקרה, או איפה היא הייתה, או… או… שום דבר!"
"כן."
"היא התעלמה ממני לגמרי!"
"כן."
"ועכשיו היא יושבת לבד ופשוט… אוכלת טופו!"
"כן. אני מעדיף המבורגר ביום של המבורגר כאן."
"זה לא קשור להמבורגר!" אמרתי. "זה קשור לזה שהיא פשוט חוזרת לכאן אחרי שהיא… כמעט מתה או משהו, והיא אפילו לא מספרת לאף אחד שהיא חזרה. אם לא הייתי שותפה שלה לחדר, יש מצב שהייתי חושבת ש… אני לא יודעת! וזה בדיוק מה שקת' וריי חושבים עכשיו!"
"תראי, או שאת פשוט תבואי תתחקרי אותה ותרביצי לה בראש עם גיטרה כשהיא לא תענה לך, או שאת יכולה לעזוב אותה בשקט." ליאו השיב לי ולקח עוד ביס מההמבורגר שלו. "אני אישית בעד הרעיון הראשון."
"אני אישית בעד הרעיון השני." אמר ג'ייסון. "ברור מאוד שהיא עברה משהו, וברור מאוד שהיא לא גמרה לעבור אותו. פשוט תני לה להמשיך בשקט. כל עוד היא לא תקבל עוד התקף, הכל יהיה בסדר."
פלטתי אנחה.
"נכון?" הוא שאל.
"לא, לא נכון. משהו יקרה ואני בטוחה בזה. אני לא אשב מהצד, אני הולכת לדבר איתה."
הלכתי עד לחלק הכי אחורי של השולחן בו ישבה ג'ן ואכלה. היא חושבת שהיא יכולה פשוט- פשוט- פשוט לשבת כאן עם ה… סוודר הורוד שלה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה? חשבתי.
"ג'ן. אנחנו צריכות לדבר." היא התעלמה ממני והמשיכה לאכול בדממה. "תפסיקי להתעלם ממני."
היא המשיכה להתעלם.
"אם את רוצה או לא, אנחנו נדבר על זה." אמרתי ותפסתי בידה. ניסיתי למשוך אותה מהכיסא שלה ללא הצלחה. "ג'ן! תפסיקי כבר! אנחנו. צריכות. לדבר. עכשיו!"
אבל היא המשיכה להתעלם.
"בסדר, אז רק אני אדבר." אמרתי באנחה והתכופפתי על ברכי כדי להיות בגובה דומה לשלה כשהיא ישבה על הכיסא. "אני מצטערת. אני יודעת שלה הייתי חברה, אבל… לא קשה רק לך. קשה לשמוע את מה שזה לא יהיה שעברת. לא רק לך.
תני לי לעזור לך. דברי איתי."
אבל היא המשיכה להתעלם.
"בבקשה, בבקשה, בבקשה. אני צריכה אותך. עבר עליך משהו, אני לא יודעת מה, אבל…" העיניים שלי נהיו נוזליות. "פשוט… אני רוצה לעזור לך"
היא הסתכלה עלי, עיניה בורקות, ואז היא הרימה את המגש שלה ויצאה לאכול על הדשא.
"מה לעשות? היא לא מדברת איתי כבר שבועיים. שבועיים, ג'ייסון, זה יותר משהצלחתי אי פעם לא לדבר עם אבא שלי כשכעסתי עליו ועדיין גרנו באותו בית."
"מאיפה אני אדע?" הוא שאל והביט אלי. שכבתי על המיטה שלו, הסתכלתי על התקרה בזמן שהוא ישב, מצומק, במקום שהרגליים שלי השאירו על המיטה.
"תפסיק לשחק, אתה יודע מה התשובה. פשוט… תגיד לי אותה כבר!"
"אני באמת לא יודע." הוא אמר. שפתיו ברקו בצורה לא טבעית.
"מרחת אפטרשייב על השפתיים שלך?"
"מה?"
"הן נראות כמו תפוח."
"הן ירוקות?!" הוא רץ אל המראה ונאנח. "את באמת צריכה להגיד אם זה תפוח אדום או ירוק. ולא, ככה הן נראות!" הוא חזר להתיישב על המיטה. "אז, אין שום דבר אחר על סדר היום?"
"ובכן… היא מתרחקת מהחב-"
"לא. משהו אחר. את זוכרת כמה כיף היה אצלי? היינו בבריכה, דיברנו, הלכנו לחוף ומתנו מקור, הסתכלנו על הכוכבים כל ערב כמו שרצית. בואי נעשה את זה."
"מה?"
"בואי, עולים לגג."
יצאנו מהמסדרון, הפעם הנעליים שלי לא חרקו את החריקות הנוראיות שהיו בפעם שעברה, הלכנו לכל אורכו כי החדר של ג'ייסון היה כמעט בקצה השני של המסדרון. שוב יצרנו סולם מאיברים שעכשיו כאובים ועלינו לגג קר שעמד לו בודד מתחת לשמיים שחורים עם נגיעות קטנות כחולות.
"זה… יפה." אמרתי בקצרה, ואז נאנחתי. "אבל… זה לא מיוחד יותר."
הוא הסתכל עלי במבט נבוך.
"ג'ייסון, משהו לא בסדר בי?"
"ברור שלא."
"אז… למה שום דבר לא בסדר?
א… אני חשבתי שאני אחזור, וזה יהיה כמו להתעורר משינה ארוכה, ואז שכאב הראש יפסיק."
הוא הסיט את מבטו. "אני לא יודע."
"מה זאת אומרת, 'אני לא יודעת?"
"אני לא יודע. אין לי תשובות, גם לי קשה את יודעת."
נאנחתי. "אז, מה התסבוכת שלך בחיים?" ודיברנו עד אמצע הלילה, כמו הימים הטובים האלה שעדיין לא הגיעו, אבל עוד יהיו.
YOU ARE READING
הסיפור של פייפר
Fanfictionפאנפיק על "גיבורי האולימפוס: הגיבור האבוד". כולנו מכירים את פייפר האמיצה, החכמה, החזקה, פייפר שיכולה לשלוט באנשים עם דיבור ההקסמה שלה בלי שום מאמץ, את פייפר שיכולה להלחם ולשרוד בעצמה. אבל את פייפר המפוחדת, הנסערת, שנשלחה לפנימייה בניגוד לרצונה, שרקד...
