הוא חיבק אותי שוב, ושוב בכה. "אני מצטער." הוא מלמל.
"הכל בסדר." עניתי לו במבט ריק.
"את בטוחה שאת בסדר?"
"ברור." עניתי.
"את מרגישה בסדר?"
"אני. אני בסדר." שיקרתי לו. אבל הוא חזר, ולא עמדתי לתת לו לברוח שוב.
"יש משהו שיגרום לך להרגיש יותר טוב?"
"אני לא יודעת." אמרתי. התחלתי להתעייף מכל זה, והמעיים שלי לא כל כך התרגשו מכמות הנוזלים החדשה שהציפה אותם.
הוא הסתכל עלי לכמה שניות, בשקט מוחלט.
"אני יודע מה נעשה." הוא אמר. "בואי. רק נעלה למעלה לקצת זמן, ואז אפשר לחזור לישון." חיוך קטן מלא תקווה נוסף לפניו.
לעלות על הגג הייתה משימה לא פשוטה, אבל הדפוס של העלייה היה כל כך טבעי לי, שמסתבר שיכולתי לבצע אותו תוך כדי שינה. או תוך כדי ריקון של כל האנרגיות מהגוף שלי. בגג היה קר, למרות הבריזה -שבדרך כלל מצאתי חמימה- של אפריל, אבל ג'ייסון החזיק בידי. זה כל מה שהיה חשוב, שאנחנו ביחד עכשיו.
"את יודעת מה יהיה ממש כיף?" הוא שאל.
"מה?" שאלתי, ולראשונה זה כמה חודשים עלה חיוך של תקווה- לא, חיוך ציפייה, על פני.
"אם נרקוד." הוא התחיל לזמזם מנגינה לא ברורה, ואז נעמד, גורר אותי לעמידה.
"נ-נרקוד?" שאלתי בגמגום בעוד סומק מכסה את פני.
"כן…" הוא אמר בפשטות.
היה ברור מאוד לעין שג'ייסון לא ידע לרקוד, אבל גם אני לא.
החזקנו ידיים, וסתם הסתובבנו לנו. זה לא היה ריקוד של מלכת נשף, וטוב שכך, כי מלכות נשף הן צבועות, אבל הרגשתי… טוב. סוף סוף.
סובבתי אותו, ואז הוא סובב אותי והבטנו אחד לשנייה בעיניים.
ואז באה הנשיקה.
YOU ARE READING
הסיפור של פייפר
Fanfictionפאנפיק על "גיבורי האולימפוס: הגיבור האבוד". כולנו מכירים את פייפר האמיצה, החכמה, החזקה, פייפר שיכולה לשלוט באנשים עם דיבור ההקסמה שלה בלי שום מאמץ, את פייפר שיכולה להלחם ולשרוד בעצמה. אבל את פייפר המפוחדת, הנסערת, שנשלחה לפנימייה בניגוד לרצונה, שרקד...
