My color

פרק 1

נקודת מבט-אופל:
השמש של תחילת ספטמבר סינוורה את עיניי החומות דבש בזמן שהמכחול הדק בידי ומציירת בעזרתו קווים עדינים על הקנבס הבינוני שלי שבו ציירתי את הנוף שמולי- הבניינים הגבוהים והפחות גבוהים, הבתים הפרטיים הבודדים שיש בשכונה הזו, השמיים הבהירים ומעט העננים הלבנים, הגינה הקטנה שבה יש כמה ילדים קטנים שמתגלשים במגלשה הגדולה ומתנדנדים בנדנדה הקטנה.
תמיד אהבתי לצייר, מגיל קטן מאוד מה שמרגיע אותי זה לצייר. אני חושבת שמה שיפה בציור זה שאפשר להעביר המון דברים שהאמן מרגיש בכל כך הרבה דרכים-אם זה צורות או קווים או צבעים ועוד הרבה אפשרויות וזה מה שכיף. אני יכולה לצייר משהו שמישהו יכול לחשוב שזה סתם קישקוש אבל זה בעצם הרבה יותר, זה כל הרגשות בציור אחד.
לאחר שעתיים שאני יושבת בגג הבניין שלי- שיחסית לא כל כך גבוה לעומת הבניינים שליד שהם יותר גבוהים שהייתי כל כך רוצה לנסות לצייר מגג של בניין יותר גבוה- קמתי, אוספת את כל המכחולים והצבעי אקריליק שלי, לוקחת את הציור ויורדת חזרה הבייתה.
כשאני פותחת את דלת ביתי, הכלב שלי צ'וקו קיבל את פניי בנביחות וליקוקים ברגליים כיוון שהוא קטן ולא מגיע יותר גבוה מזה.
ידעתי שהגיע הזמן להוריד אותו לסיבוב אז הנחתי את הציור שלי בחדר שלי שיתייבש לו, הנחתי את הציבעי אקריליק במקום שלהם את המכחולים שמתי בתוך הכיור מרטיבה אותם יודעת שאחזור אני אטפל בהם ושוטפת ידיים עם סבון.
"צ'וקו, בוא" קראתי לו, שמה לו רצועה ויוצאת איתו מהבית. אני נועלת את הדלת ומזמינה מעלית יודעת שאני עצלנית מידיי בשביל לרדת שתי קומות ברגל.
אני וצ'וקו יצאנו מהביניין אל הרחוב הפתוח, אלו היו הימים החמים של ספטמבר, כל כך מתגעגעת לאביב ולאוויר הנעים והכיפי.
הגענו לגינה הקטנה שבסוף הרחוב, שיחררתי את צ'וקו כשראיתי שאין בסביבה אנשים והתיישבתי על הספסל ישיבה מזרחית.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס האחורי שלי, נכנסת לאינסטגרם ומתעדכנת בכל מיני רכילויות על מפורסמים וקצת על מכרים מהבית ספר והסביבה, עושה לייקים על מה שמעניין וכמה תגובות לחברות.
"אמאל'ה ליאור, אני מפחדת" שמעתי קול דק וילדותי. הרמתי את ראשי מהפלאפון רואה ילדה שאני משערת לעצמי שהיא בת 6 בערך. שערה היה דק וארוך לעומת גודל הגוף שלה והוא היה בצבע שטני בהיר בקצוות אפילו יותר הוא היה חלק אך בקצוות היה מעט מסולסל, עיניה היו בצבע ירוק עדין ויפה, גבותיה היו משורטטות אך רואים שהיא לא מנקה אותן עדיין, האף שלה היה קטן וחמוד, שפתיה היו גם הן משורטטות, יפות ומלאות.
הרמתי את מבטי למי שהיה לידה שאחזה לו את היד שכניראה קוראים לו ליאור שהוא היה פשוט חתיך ורואים כמה שהם דומים, לכן אני מנחשת שהוא אחיה.
הוא היה גבוה, היו לו גם כן עיניים ירוקות, שיער שטני בהיר קצוץ בצדדים ומאחורה ובמקדימה היה מעט מלא יותר, אף סולד ועדין, גבות מסודרות אבל גם רואים שהוא לא נוגע בהן, ושפתיים מלאות שמי לא רוצה לטעום מהן?!
"את מפחדת?" שאלתי את הילדה הקטנה והמתוקה. היא רק הנהנה לחיוב בביישנות.
"צ'וקו, בוא אליי" קראתי לצ'וקו הכלב שלי.
כמו תמיד צ'וקו מציית לי ומגיע אליי ומתיישב לידי. צ'וקו היה כלב מאוד ידידותי הוא היה קטן ומלא פרווה, הפרווה שלו הייתה בכמה צבעים-חום, קצת אדמוני, לבן, שחור ודבש, ממש שילוב של כל הצבעים האלו. הוא היה מסוג פומרניין.
"אל תפחדי קטנה. הוא לא יעשה לך כלום" מי שאני חושבת ששמו ליאור אמר עם חיוך לילדה הקטנה.
"את רוצה ללטף אותו?" שאלתי אותה והיא מיד הרימה את מבטה לבחור היפה טוהר שעומד ממש צמוד אליה.
"אם את רוצה את יכולה" אישר לה כשהבין שמה שהיא רוצה זה את האישור שלו.
"ביחד איתך" קולה החמוד והשקט יצא מפיה.
"בואי" אמר לה ושניהם ניגשו אלינו.
"איך קוראים לך?" שאלתי את המתוקה הזו בזמן שליטפה את צ'וקו.
"יובל" ענתה בשקט. "שם יפה יש לך" אמרתי לה עם חיוך. "תודה. איך קוראים לך?" שאלה עם חיוך מבויש.
"אני אופל" עניתי לה. וראיתי את הבחור עומד מסתכל עלינו וחיוך קטן נח על שפתיו.

נקודת מבט ליאור:
ושוב, סיפרי מתמטיקה 5 יחידות פתוחים כי החליטו שעושים בגרות חורף השנה לאחר ששנה שעברה עברנו בגרות קיץ. מתנחם בזה שאני מסיים את הבגרות הזאת אני מסיים עם מתמטיקה לכל החיים או לפחות עד שאדע מה ארצה ללמוד בעתיד.
"ליאור, מתי נרד למטה? היום לא יצאנו לגינה" יובל, אחותי הקטנה והיחידה בת ה8 נכנסת לחדרי ושואלת מוציאה אותי מריכוז בתרגיל.
"עוד מעט קטנה, אני לומד לבגרות" עניתי לה.
"אחר כך תגיד שזה כבר מאוחר" התאכזבה ואני לא יכול שלא להינמס מהקול המתוק הזה שלה.
"בסדר. תתארגני, אני אסיים את התרגיל ונלך" נכנעתי לה והחיוך הגדול התנוסס על פניה. אויש כמה שאני מכור לחיוך הזה שלה.
כמו שהבטחתי לה, סיימתי את התרגיל, שמתי נעליים וירדנו במעלית את ה17 קומות, יצאנו מהביניין הישר אל הגינה הקטנה והאהובה על יובלי שלי מאז שעברנו לפה.
כשהגענו לגינה יובל ראתה כלב קטן ומיד נבהלה ופחדה. כמו תמיד שהיא מפחדת ממשהו, היא נצמדה אליי.
הנערה שישבה בספספל שככל הניראה הכלב שייך לה והרימה את מבטה אלינו כשהבינה שיובל מפחדת הייתה פשוט מהממת. שיער ארוך וגלי בצבע חום לא בהיר ולא כהה התנוסס על גבה, עיניה היו חומות דבש, אף קטן וחמוד, ושפתיים מלאות במידה הנכונה.
לאחר שלקחה את הכלב אליה ויצרה דו שיח עם יובל ומהשיחה הזו הבנתי ששמה אופל, עלה לי חיוך קטן. שמחתי לראות את יובלי ככה עם אנשים שרק לפני רגע הכירה. זה עשה לי טוב באיזה שהוא מקום בלב.
"ליאור, תראה. הוא לא נושך אותי" יובל התרגשה ואופל ציחקקה. הציחקוק הזה שלה פשוט יפיפה.
"אמרתי לך שהוא לא יעשה לך כלום" השבתי לה עם חיוך.
"אני יכולה לשחק איתו קצת?" שאלה יובל בקול חמוד.
"רק אם אופל מסכימה" עניתי לה ומיד יובל הסתכלה על אופל.
"בטח שאת יכולה" אופל הסכימה עם חיוך אמיתי. "צ'וקו, לך לשחק עם יובל" אופל פקדה על הכלב שלה ששמו צ'וקו ומיד הוא התרומם מהספסל ורץ למגלשה ויובל אחריו.
"היי" אמרתי לאופל עם חיוך קטן מנסה להתחיל שיחה. "היי" החזירה גם היא עם חיוך. "גרה בסביבה?" שאלתי אותה מנסה לפתח שיחה.
"כן. כמה ביניינים מפה" ענתה ושאלה "אתם?"
"גם. האמת שעברנו לא מזמן. לביניין החדש פה" עניתי לה. "יפה. ברוכה הבאה" השיבה עם חיוך מתוק.
"תודה" מילמלתי כשבדיוק הפלאפון שלה צילצל.
"כן אמא" ענתה לשיחה. "אני בגינה עם צ'וקו. כבר באים" וניתקה לאחר שהצד השני כניראה אמר משהו.
"אני צריכה ללכת" אמרה וקראה "צ'וקו" ומיד הגיע אליה מקשקש בזנב.
"אתם הולכים?" שאלה יובל את אופל בעצב. "כן. אני מאמינה שעוד נפגש פה" ענתה לה בחיוך. ומיד עלה ליובל חיוך של תקווה.
"ביי מתוקה" נפרדה מיובל, "ביי" הביטה בי ונפרדה ממני גם כן. "ביי" השבתי לה. והלכה עם צ'וקו.
"ליאורי, אתה חושב שעוד נראה אותם פה הרבה? אפשר שנבוא לפה כל יום?" יובל מיהרה לשאול אותי כשאופל וצ'וקו כבר בקושי נראו באופק.

******
אז סיפור ראשון שלי פה.
מקווה שתאהבו אותו🤞
בבקשה לא לשפוט את הסיפור על הפרקים הראשונים, תחכו כמה פרקים שתתחילו להבין על מה מדובר ומסופר ואז תחליטו אם אהבתם או לא :)

אוהבת❤