החיים בתיכון

פרק ארבעים וחמש

”אוי ואבוי, מה בן עושה פה?!“ חשבתי לעצמי ברגע שהתיישבתי על יד השולחן בקומה השנייה של המסעדה בעוד הוא ישב בקומה התחתונה עם מישהי שאינני מכירה.
המבטים שלי ושלו הצטלבו, אמנם שנייה אחר כך כבר הזזתי את ראשי הצידה, בשביל לא ליצור איתו שום קשר וגם בתקווה שילך מהמסעדה כמה שיותר מהר לפני שאדם יגיע...

הסתכלתי על השעה בטלפון שלי כעבור בערך ארבעים דקות, היא הייתה כבר כמעט תשע, בן ומי שהייתה איתו כבר עזבו את המקום, ואני נעשתי רעבה, משועממת ומודאגת מכך שאדם מאחר כבר בחצי שעה.
”איפה אתה אדם? הם עוד מעט סוגרים את המסעדה!“ שלחתי לו בלחץ אולם הוא לא ענה לי והחלטתי להתקשר לשני אחרי שהוא גם לא ענה לי לטלפון.
”היי, תגידי את יודעת איפה אדם במקרה? הוא היה אמור להגיע למסעדה כבר לפני חצי שעה והוא לא עונה לי, קרה משהו במשחק?“ שאלתי אותה בסקרנות.
”האמת שדווקא המשחק היה אחלה, אדם כיכב בו, וניצחנו.. לגבי השאר אין לי מושג אני כבר בבית אבל הוא לא פה“ הסבירה.
”אוקיי, אם תשמעי משהו תגידי לי“ ביקשה ממני והיא השיבה בחיוב.

טוב אז מיותר לומר לכם כבר שאדם לא הגיע, וכל ההפתעה שלי נהרסה..
יצאתי מהמסעדה שנסגרה לאחר שהמתנתי בה בערך שעה ומשהו, והוא פשוט לא הגיע ולא ענה לשיחותיי.
הרגשתי עצובה, מאוכזבת ומבולבלת.
לפתע התחליט לרדת גשם, ואני מצאתי את עצמי יושבת על ספסל ליד המסעדה, רטובה כולי ודמעות זולגות מעיניי על פניי, שפתאום משום מקום בן הגיע והתיישב לידי על הספסל...

מקווה שאהבתם❤️