ℍ𝕖𝕪 ℙ𝕒𝕣𝕥𝕟𝕖𝕣// Teakook✔︎

chapter 9

גאנגקוק צעד פנימה אחרי טאהיונג , השניים סוף סוף היו קרובים יותר. גאנגקוק הרגיש פיזית, את הגוף שלו, רוצה להיות בקרבתו של האחר. השניים נכנסו.
טאהיונג סוף סוף נחמד אליו. "טאהיונגי!" גברת זקנה יצאה מהמטבח, לבושת שמלה פרחונית צהובה, היא ניגבה את ידיה בסינר שהיה עליה וחיבקה את טאהיונג, בנה.
"שלום גם לך אמא" אמר טאהיונג וחייך אליה גם כן, הוא נישק את קודקוד ראשה וחייך שוב. "מי האדון הצעיר הזה?" שאלה הגברת, "זה השותף לדירה שלי, היו כמה בעיות" טאהיונג עצר את שטף דיבורו והסתכל על האחר "והוא נאלץ להגיע" 
גאנגקוק היה בצד וחייך אל האם המבוגרת, הוא נופף אליה בחביבות. למרות שבתוך תוכו, הוא  היה טיפה עצוב..
הוא ידע שטאהיונג לא התכוון לזה באמת אבל שכינה את גאנגקוק בתור 'בעיות' קצת פגע בו.
"טאהיונגי תניח את החפצים שלך במקומם , אני חוזרת למטבח" היא אמרה וחייכה , פניה חרושות הקמטים היו חביבות למדי.
טאהיונג לא הסתכל על גאנגקוק ורק עלה אל הקומה השנייה של הבית, הוא צעד אל חדר השינה שלו. גאנגקוק עלה אחריו. הוא הרגיש נבוך ולחוץ. מאוד מאוד לחוץ.  הוא הרגיש לא קשור. זהו בית הוריו של טאהיונג, הוא אפילו לא חבר שלו- הם לא קרובים בכלל, מה הוא עושה...פחד מטופש..
למה הייתי חייב להגיע, אני רוצה לחזור-
אני מעדיף לפחד מלהיות לבד בדירה מאשר להיות כאן.
אולי אני אקח רכבת חזור?
אבל מה טאניינג יחשוב עלי- הוא יכעס
אני לא רוצה להכעיס אותו.
"גאנגקוק, אתה בוהה ברצפה כבר 5 דקות. אתה חי?" טאהיונג אמר , אך לא היה אכפתיות בטון הדיבור שלו. "אני בסדר" חייכתי. "איפה להניח את התיק שלי?" שאלתי בשקט, טאהיונג שם לב לזה שאני מתבייש. הוא לקח מהיד שלי את דבריי והניח אותם בחדר שלו. רגע- החדר שלו? אבל יש שם מיטה אחת
אני ישן עם טאהיונג?
הלב שלי החל לפעום בחוזקה, רוגע גאנגקוק.
אני אשן עם טאהיונג באותה המיטה!
גאנגקוק די.
פאק פאק פאק אני חייב לשים בושם לפני שאני ארדם
גאנגקוק. סתום.
המוח שלי והלב שלי התווכחו, והמשיכו להתווכח עד שטאהיונג שם את ידו על הכתף שלי. "בוא ילד" הוא אמר ויצא מהחדר.
הלכתי אחריו בלי שאלות.
"טאהיונגי, אתה מוכן?"
"ברור שאני מוכן"  וואו רגע! עצרו את הכדור- מוכן למה?
"למה לא שהבחור הנחמד יעזור לך, טאהיונגי?"
"הוא לא יצליח, הוא חלש מדי"
"לא אני לא!" התפרצתי אך שתקתי אחרי שנייה, "סליחה שצעקתי" אמרתי ושיחקתי עם האצבעות שלי. מטומטם. זה מה שאתה גאנגקוק.
טאהיונג גילגל את עיניו ונאנח, "בוא איתי" , הוא יצא החוצה, הגענו אל החצר האחורית.
במרחק לא רב מהחצר האחורית ראיתי שדה ענק.
טאהיונג הוביל אותי אל מחסן לא קטן אך גם לא כזה גדול.
הוא פתח את הדלת ואני השתעלתי מהאבק, הוא הסתובב להסתכל עלי ואני ניסיתי להפסיק להשתעל אך בסופו של דבר, נחנקתי.
למה אני מביך כל כך?
"תפסיק להעיף את החיידקים שלך לכל עבר"
אני שונא שהוא אדיש כזה! הסתכלתי עליו ושתקתי.
"מצטער" אמרתי אחרי דקה,
היינו בתוך המחסן והוא הוריד את נעליו, ושם על עצמו את הסרבל עבודה הכי מכוער שראיתי
הוא היה חום וכתמי בוץ היו בקצוות. הוא שם על עצמו מגפיים שחורות שהיו נראות כאילו מישהו שכח אותם בתול ביצה ווהוציא אותם אחרי שנה, אבל הוא עדיין נראה מדהים. איך זה הגיוני?
למה אני חושב על איך שהוא נראה- 
"תלבש את זה" אמר טאהיונג ושם כובע שחור עם סימון של נייק, הכובע היה קרוע קצת בקצה שלו, המראה החקלאי של טאהיונג עורר בי כמה שאלות.
אחד, למה הוא מתלבש ככה
שתיים, מה אני קשור
שלוש, למה הוא עדיין נראה מדהים?
"מאיפה לקחת?" שאלתי והזזתי את ראשי ימינה ושמאלה,
נבהלתי כשהרגשתי חבטה בראש שלי, נפלתי אחורה על הישבן שלי, היה לי בוץ על הפנים מהסרבל שטאהיונג זרק עליי.
ניסיתי להוריד אותו, אבל זה נכנס לי לעיניים,
שנייה אחת שאני לא מסתכל על טאהיונג ויש לי בוץ בעיניים, המסקנה שלי היא זו. להסתכל תמיד על טאהיונג.
אני שונא ואוהב אותו בו זמנית!  , תקולל לב.
ניסיתי להוציא את הבוץ מהעיניים שלי אך ללא הצלחה, העיניים שלי דמעו והרגשתי את השפה שלי רועדת. אני כבר לא דמעתי קצת כדי לשטוף את הפנים שלי.
אני בכיתי
"טאהיונג זה כואב!" אמרתי והייתי נראה כמשוגע מתגרד מוזר. הוא לקח בקבוק מים שהיה לו ביד ושפך על ידו קצת מן המים, הוא שטף את הפנים שלי ואת עיני במיוחד.
הרגשתי את הגוף שלי נרגע. "אתה בסדר" אמר והתרחק ממני בצעדים מהירים, "תלבש את הסרבל , ותשים את הנעליים אם אתה רוצה להיות מועיל"
לבשתי עלי את הסרבל והנעליים והלכתי אחריו,
"הגיע הזמן לעשות עבודה" אמר טאהיונג.
הוא הלך אל השדה, ולקח ארגזים
הוא הוציא את כל הפירות מהעץ, והשליך לריצפה את הפירות הנגועים.
הסתכלתי על עבודתו והפנתי את מבטי אל השדה השלם.
זה עומד לקחת המון זמן..
חשבתי לעצמי ולקחתי ארגז גם כן.
מתחיל בעבודה.