חטופה

פרק 20- אמפתיה

-נקודת המבט של רועי-
״יש לי תיק חדש בשבילך...״ אבא שלי אמר ונאנחתי בעצבנות, שכחתי שאני נמצא בעסק הזה מאז שרוני הגיעה אליי, התרגלתי אליה.
״אבל הפעם זה יהיה תיק טיפה שונה.״ הוא אמר והחליק את תיק עשוי קרטון, פתחתי אותו ופערתי את עיניי.
״אתה לא רציני.״ צחקתי בקולי קולות והושטתי לו את התיק בחזרה.
״אוהו אתה לא יודע כמה אני כן.״ הוא זרק בחזרה והושיט לי שוב את התיק, הבטתי בו במבט כועס.
איך אני הולך לעשות את זה לעזאזל?
~~

-נקודת המבט של רוני-
״רוני אני צריך את העזרה שלך!״ רועי נכנס לבית וקול טריקה של דלת נשמעה, קמתי מהכיסא שבו אכלתי את ארוחת הצהריים שלי, מלאה בתהיות ומחשבות על המשך החיים שלי, ועל אתמול.
״מה קורה?״ קראתי, קולי הדהד והתקדמתי עד שראיתי אותו שולף את האקדח שלו ומניח אותו על השולחן, הוא הסתובב ושפתו התחתונה הייתה חתוכה ודם מילא אותה, גם הגבה שלו נפתחה ונשימתי נעצרה מהבהלה.
״רועי,״ אמרתי בבהלה. ״מה קרה לך?״ שאלתי ונגעתי בפניו החבולות, דם לכלך את אצבעותיי והוא אחז בפרק ידי בעדינות.
״אבא שלי, תיק חדש.״ הוא אמר ושיחררתי את ידי מאחיזתו, נועצת בו את מבטי, מישהי חדשה תגיע לכאן?
״אתה הרסת חיים לעוד מישהי? לרגע שכחתי מי אתה.״ אמרתי בכעס וזרקתי את ידי באוויר, חוזרת למטבח ושוטפת את ידיי, מרטיבה חתיכת בד וחוזרת לרועי שלא היה על כדור הארץ.
״אתה כזה מפלצת!״ צעקתי עליו והוא לא התייחס.
התחלתי לנקות את הדם מפניו וכשהגעתי לפצע לחצתי עליו והוא נאנק, כעסתי שעוד מישהי תהיה רחוקה מהחיים שלה, ואולי תתפוס את המקום שלי כאן.
רועי מצץ את שפתו התחתונה ובעזרת ידי הוצאתי אותה מפיו, שפתו הייתה לחה ועדיין מדממת, הנחתי את הבד הרטוב והמגואל בכתמי דם על שפתו, מביטה בו כמה שניות.
״איפה היא?״ שאלתי בקרירות.
״אין שום היא.״ הוא אמר ושלף מזרק משומש מכיסו האחורי, זורק אותו בפראות על הקיר, הבטתי בו בפחד וניסיתי לחשוב למה התכוון כשאמר מה שאמר.
״יש הוא.״ אמר לבסוף והביט בי, עכשיו הבנתי מאיפה כל החבלות האלו על פניו.
~~

״הי,״ אמרתי בלחישה כשנכנסתי למחסן, אור עמום האיר את החדר ובקצהו, כנגד הקיר ישב אדם, על פי מבנה גופו יכולתי להסיק שהוא בגילו של רועי, פניו היו קבורות בין ברכיו והן היו משופשפות.
״אני רוני.״ הצגתי את עצמי והנחתי את ידי על חזי, שיערו הבלונדיני המלוכלך היה פרוע והוא סוף סוף הרים את פניו, שפתו היה חתוכה בדיוק כמו של רועי, התקדמתי אליו והתיישבתי מולו על ברכיי, מסיטה את שיערו מפניו, עיניו הירוקות היו קרירות וריחמתי עליו, אני הייתי בדיוק איפה שהוא היה.
״סער.״ הוא אמר בקול מחוספס, הגשתי לו מים והוא שתה אותם בשקיקה, על צווארו היה סימן של מחט, עשיתי אחד ועוד אחד, המזרק שרועי הוציא מכיסו, הסימן שעל צווארו.
״אתה רעב?״ שאלתי והוא לא הגיב, אלא רק נשכב על רצפת הבטון הקרה והקשיחה.
״משהו מיוחד, צמחוני טבעוני?״ המשכתי, מנסה להתחבב עליו.
״אני נראה לך כמו אחד שאוכל דשא?״ הוא שאל בארסיות והידקתי את לסתי במבוכה והשפלה, לא כעסתי כי הבנתי את המצב שלו.
״אני הולכת להביא לך משהו לאכול, חכה כאן.״ אמרתי וקמתי ממקומי, מתקדמת לעבר היציאה.
״נראה לך שיש לי לאן לברוח?!״ הוא צעק וקפאתי, רציתי לפרוץ בבכי ולצעוק לו בחזרה שיעבור את מה שאני עוברת ואז נראה אם הוא יוכל לדבר.
״לא. אין לך לאן לברוח, אתה בדיוק כמוני, כלוא פה, אז ברוך הבא לגיהנום של רוני אליסון גריי.״ אמרתי בקרירות, יורקת את מילותיי בכעס, פניו נרפו והסתובבתי בחזרה.