תיה המקוללת

היכרות

״תורידי את השמלה״ הילרי מבקשת בזמן שהיא מביטה במחוך הורדרד שלי שבידיה של אחותה, שנאל.
ציווי
אני לוקחת נשימה עמוקה וידיי מתקרבות אל שמלתי.
״אולי נכיר בדרך אחרת?״ אני לוחשת בפחד, מנסה למשוך מעט זמן
״את לא חייבת להוריד את השמלה״ הילרי מושכת בכתפיה בחוסר עניין
אני נאנחת בהקלה ומביטה בעיניה, ״תודה״ אני לוחשת בחיוך מתוק.
״זה באמת שלך? או שאת שמה ריפוד?״ שנאל שואלת ומלטפת את החזה שלי מבעד למחשוף.
אני מאדימה מעט ומתרחקת קצת ממגעה.
״זה שלי...״ אני לוחשת במבוכה
״את יודעת, בבית שלנו לא מתלבשים כמוך״ הילרי אומרת בטיפשות
״מה זאת אומרת כמוני?״ אני שואלת בשקט ומעבירה את מבטי למחוך הורדרד שלי שבידיה של שנאל.
״את מתלבשת כמו ילדה קטנה בשכונת עוני,״ הילרי אומרת בזלזול
״הילרי! טיפשה! זה מה שהיא! היא ילדה קטנה בשכונת עוני...אמא ואבא עשו מצווה ואימצו אותה כדי שלא יזרקו אותה לזבל״ שנאל מתפרצת
אני שותקת וממשיכה להתבונן בנעלי הבובה הלבנות שלי.
״שיהיה, לא התכוונתי לפגוע״ הילרי אומרת ונעמדת מיד על רגליה, ״לפחות תורידי את הנעליים״ היא מבקשת ממני ואני ממהרת להוריד אותן.
היא מחייכת ומתקדמת אל דלת החדר, ״את רוצה לבוא איתי לבחור פרחים תיה?״ הילרי שואלת בחיוך ושנאל ממהרת לקום.
״בוודאי שהיא רוצה!״ שנאל מחייכת ומחזיקה בחוזקה בשורש כף ידי.
״בואי נלך מהר, שלא יסגרו מוקדם את הדוכן״ שנאל אומרת ואני מהנהנת, קמה מהמיטה והולכת איתן.

הדוכן לא רחוק כל כך מהבית, אך בכל זאת רגליי שורפות בכאב מהחום שמכה על האבנים שברצפה, רגליי מלאכות בחתכים ובכל צעד אני מקללת בשקט בליבי על כך שלא ביקשתי לשים נעליים בחזרה לפי שיצאנו.
״שלום גבירותיי,״ בחור כבן שבעים מחייך אל הילרי ושנאל ובוחן אותי, ״מה בשבילכן?״ הוא שואל בזמן שהבנות בוחנות את הפרחים שבדוכן.
הילרי ושנאל שמו על עצמן שמלה חשופה כמו של אמא שלהן ונעלי עקב יוקרתיות, אני נראת לידן כמו משרתת עלובה.
״אותם״ הילרי מצביעה על פרחים כחולים והמוכר ממהר לעטוף לה אותם ולקחת תשלום.
״ומי את? את חברה של העלמות הילרי ושנאל?״ הוא שואל בחיוך בזמן שהוא בוחן אותי בצורה שלא מוצאת חן בעיניי.
״היא אחותנו המאומצת.״ שנאל אומרת במהירות ולאחר שמשלמת למוכר ממהרת לקחת אותי משם בחזרה אל הבית.
״לעולם אל תדברי עם הזקן הפדופיל הזה,״ ציווי ״הוא יעשה הכל כדי לגרום לך להשמע כמו זנזונת, וגם אם זה מה שאת, עדיף שלא ידע את זה.״ שנאל אומרת וממשיכה לאחוז במפרק כף ידי בחוזקה.
אני די בטוחה שידי כבר אדומה, אך אני שותקת.
״את ממש שקטה״ הילרי אומרת בזמן שהיא מביטה ברגליי היחפות, ״למה לא החזרת את הנעליים?״ היא שואלת בבלבול ומצביעה על רגליי.
אני נשארת דוממת ומתעלמת משתיהן, מתפללת בליבי שנגיע מהר יותר לבית.

אני אהיה חייבת מישהו שיהיה לצידי בבית הזה, מישהו שידע על הקללה שלי.
אבל על מי אוכל לסמוך? אני בכלל לא מרגישה שייכת.
לא ידעתי שאבי יהיה כל כך רע וקר.
כל כך שונה מאימי.

אנחנו נכנסות בחזרה לבית והתאומות רצות במהירות למעלה.
אני מסובבת את מפרק כף ידי שנהיה אדום ופונה אל המטבח לקחת כוס מים.
״תיה,״ אני כמעט נחנקת בבהלה מהמים כשאבי צץ מאחורי
״אשמח לשוחח איתך, תבואי אחרי סתיימי לשתות למשרד שלי, בקומה השנייה הדלת השלישית מימין.״
ציווי