Stairway To Heaven - l.s

אפילוג

'אנחנו עכשיו בפריז. אתה מתענג על עוגיות המדלן, מדי פעם זורק לי מבט ולפרחים שבידי. אתה קנית לי אותם. הדברים שעברנו בטיול הזה, אה? אם אתה קורא את המכתב הזה זה אומר שגילית הכל, שפתחתי בפניך לגמרי, שאנחנו זוג. אנחנו זוג זוג זוג. אני רק יכול לפנטז על זה בינתיים, ואלוהים אתה לא מתאר לעצמך בכלל כמה. טוב אולי כן. ההיקי הזה נראה עליך ממש טוב. ברמה מגוחכת. אני מקווה שעכשיו אני מסמן אותך לעיתים קרובות יותר. שלי. שלי. שלי. זה מצחיק, אתה שואל מה אני עושה. אני משקר לך שזו העבודה לפרופסור. אתה מאמין. אולי אתה רק מניח לי, כי אני רואה את החיוך הקטן הזה שמבזיק אליי. וכף הרגל שלך שבעדינות מברישה את שלי. אתה כזה ממזר. החיוך לא יורד לי מהפנים, זה די מטופש. כמה שאתה הופך את החיים שלי לקלים יותר, לשווים, לנוחים. זה כמעט אבסורד כמה שאני מודה לאלוהים על היום בו נכנסת לתא השביעי, לוקח נייר, מחליק עליי ומכאיב לי. כל מה שעבר לי בראש זה 'מה עובר על הילד ההזוי הזה.' אני מצטער לומר. חשבתי שאתה מהם. וכשלא הפסקת לחזור, זה פשוט היה שונה. ומוזר. רציתי להאמין שזה משהו אחר, כי, אתה יודע... שימחת אותי כל פעם מחדש. רצית אותי לידך. וזה היה ללא אינטרסים. תמים. רגוע. אתה כזה מעצבן אתה יודע? לא מפסיק לבעוט בי מתחת לשולחן. דורש יחס. אלוהים, אני פשוט מחייך אליך ואתה מתחרפן. אנחנו בבית קפה ציבורי למען השם! תפסיק לגעת בהיקי הזה. אנשים עוד ישימו לב. (אתה אומר לי שזאת המטרה. כזה גאה ובטוח בעצמך.) אני מקווה שעכשיו אתה מקבל את היחס שמגיע לך, אני יודע שאני בן אדם אחר בלי מגננות, וזה יפה לואי. זה יפה כי הצלחת לראות את זה עוד לפני שהורדתי אותן בכלל. אתמול ניסית לנשק אותי. ניסית ואני דחיתי אותך בגסות. זה לא היה קל, אתה מאמין לי? בכלל לא. לא אחרי המילים שאתה אומר לי, הדרך בה אתה מביט בשפתיים שלי, האופן בו אתה משחק בתלתלים שלי. לא בזדון. לא כדי להכאיב לי. אני מזכיר לעצמי את זה כל פעם שהידיים שלך נמצאות שם, כי זה נעים, אני נשבע. זה פשוט לא קל. פלאשבקים. אני חושב שביום בו נהיה זוג אני אסתפר. אתה תשנא את זה. אוי, צחקתי עכשיו בקול ואתה דורש לדעת למה. ממציא לך משהו. אתה אוכל את זה, חה! חטטן. בכל אופן, זו תהיה התחלה חדשה לואי... מצד שני, אני חושב שאתה תבין את זה. אתה תבין אותי. איכשהו אתה פשוט תמיד מבין, זה גורם לי להרגיש בטוח. זו הסיבה שאני נרדם לידך, אגב, לא כי אתה משעמם אותי, חתיכת אידיוט... אהוב. וקטן, ויפה, ופאק - אתה שלי זה בכלל הגיוני? טוב, לואי. אני מקווה שאתה מוכן. אני עדיין לא מסוגל לפלוט את זה החוצה, אבל אני מסתכל לך עכשיו בעיניים. (כנראה הכתב שלי יהיה מרושל בגלל זה.) בכל אופן, אוקיי. הנה. סליחה, המבט שלך ממש מצחיק אותי, הוא מתאמץ להבין מה אני רוצה ממך. אתה מחייך אלי... זה נותן לי קצת אומץ. אני מתרגש, שנייה. אני שם. אוקיי. לואי וויליאם טומלינסון, אני אוהב אותך. אוהב. במלוא המובן של המילה, עם כל מה שמגיע מסביב, ואני כמעט בטוח שבחיים לא הרגשתי ככה לפני. לא אוהב ולא אהוב. אתה מראה לי אחרת. השמש שלי. נ.ב - צדקתי, הכתב שלי באמת יצא מרושל. מעניין מתי תקרא את המכתב, זה יכול להיות עוד חודש, עוד שנה, ואולי גם אף פעם לא. חה. סתם צוחק. אם אני מכיר אותך מספיק, אתה תגיע הביתה ותפתח אותו במהירות. ואז זה יהיה מביך, אז אני מתחנן שלא תעשה את זה. (לא שאתה יכול לדעת שאני מתחנן. אבל לפחות אם כן, תקרא את זה ותרגיש אשם לוזר.) בכל אופן, לו... אני מקווה שאני מזכיר לך בכל בוקר ובכל זמן אפשרי כמה שזכיתי, כמה שאתה הופך אותי לאדם מאושר. אני רק רוצה להגיד את זה שוב, הן כנראה יהפכו למילים האהובות עלי. אני אוהב אותך. '

"ואני אוהב אותך."

לואי סמוק, מביט בהארי שנושך את פנים לחיו במבוכה.

"לא מאמין ששמרת את זה. לא מאמין שבאמת לא קראת את זה."

לואי מושך בכתפיו.

"אמרת לי שלא, עד שתגיד אחרת. סתם זלזלת בי, חצוף. יש לי מילה."

הגומה של הארי צצה.

הוא מניח את ידיו הגדולות על מותניו של לואי, מקרב את חקם. אגודלו לוחצת ועוברת בעיגולים.

לואי מקפל את הפתק בחזרה, מכניס אותו לעטיפה החומה ומניח על השולחן. ידיו מוצאות את עורפו של הארי ומלטפות בחיבה את האזור.

"תודה עליך."

הוא מצמיד את שפתיהם ברכות.

זה יפה, איך שהאושר נולד מן הצרה.

—

(פרק 6 - "...באחת מהעצירות שלהם בחנויות הפרחים, הארי הביא לו פתק. זה. הפתק שנח על השולחן שלו עכשיו, החום, שסגור במדבקה בצבע סגול לילך. הוא ביקש שלואי לא יפתח אותו, עד שיגיד לו אחרת. כמה טיפשי זה, אה?...")

"האושר נולד מן הצרה." - לאו דזה.

אם לא הצרות והבעיות של שניהם, לא היו מכירים. לא היו עוברים יחד את מה שעברו. לא היו מתאהבים.

זה באמת נגמר הפעם.

אני לא יכולה לומר כמה אני גאה בפאנפיק הזה, ואיזו קפיצה יש מהפאנפיק הקודם (את דיסקאבר יורסלף התחלתי לכתוב באיזה כיתה ח'-ט', בעיניי הוא מושפע ממלא פאנפיקים וגרוע בטירוף! אבל אנשים עדיין קוראים אותו ואוהבים איכשהו, ואני לא מוחקת אותו כי הוא היצירה הראשונה שלי. לא הכי טובה, קצת מוצלחת, אבל לגמרי חלק מהדרך שלי.) את STH התחלתי לכתוב בכיתה י"א. כתבתי את ארבעת הפרקים הראשונים באיזה שבוע אחד של מוד כתיבה מטורף, ואז עזבתי את זה. בגרויות. כשעבדתי על דברים לצבא, מצאתי את הקובץ. תמיד האמנתי בפאנפיק הזה, וידעתי שאני רוצה לפרסם אותו. החלטתי להמשיך, ואני חושבת שיצרתי עולם מסוים בשבילי. קסום. אחת הסיבות שאני כותבת, היא כי יש דברים שאנחנו רוצים לקרוא ואף אחד עדיין לא כתב או לא הצליח להגיע לדמיון שלנו וכשאנחנו כותבים אנחנו יוצרים עולם משלנו ויכולים לכתוב כל מה שעולה בדמיונינו וכל מה שאנחנו רוצים לקרוא. מטורף, לא?

תודה שלקחתם איתי חלק במסע הזה. על כל הצבעה ותגובה והודעה בפרטי וציפייה לפרק ושיתוף של הדעות שלכם.

אני אחזור, מקווה שבקרוב :)!

אם יש לכן אופציה לפרסם את הפאנפיק, בוואטפד או באינסטגרם או סתם לחברות שאתן יודעות שיאהבו - ממש אשמח שתעזרו לי.

למעוניינות:

דפים - 166.

מילים - 56,717.

שוב תודה.

אוהבת אתכן, כל כך.

(אחותי רואה פרק של וואן פיס ברקע ויש מנגינה מרגשת ואני נשבעת שעוד אתחיל לבכות.)

אם יש שאלות - תשאלו!