Dangerous Game [2]

פרק 58- צרחות, נגמר

ברונו-

הגעתי אל מקום הרעש במהירות, מפריד בין ליאם לכמה בחורים. ליאם היה חבול, אך הם יותר. הבנתי שהבן זונה הראשי שבניהם שפך על בלה קוקטייל וכינה אותה זונה.

הכנסתי להם כמה אגרופים, והם מתרצים לי תירוצים.

"לא ידענו שהיא שלך.. אדוני" אומר הבחור הגבוה, פחד שמשתקף מעיניו.

"תסתלקו מכאן!" אני פוקד, שפתיהם מדממות, פניהם חבולות בחבורות כחולות ועינהם נפוחות.

מי שמתעסק עם בלה, מתעסק איתי.

אני שומע צחקוק מוכר, מסתובב ופוגש בולריה הפוסעת יחד עם חברתה המצחקקת. אני עוצר אותה, מושך אותה הצידה ומגיש לה את הכדור שמריכה לקחת גם היום.

היא שותה אותו מבלי להתווכח ועל שפתיה חיוך ערמומי, שטני "מאמי.. חבל על הילד, הוא יהיה בדיוק כמוך".

"העובר ימות בקרוב" אני אומר לה, היא נמרחת עליי ואני הודף אותה מעט ואוחז בידה, מתכופף לאוזנה "הזהרתי אותך לא להגיע לכאן יותר, את מכניסה את עצמך לצרות".

עיניה מתמקדות במשהו מאחוריי והיא מגחכת, מדביקה נשיקה מהירה על לחיי וקורצת לי כשהיא הולכת "בהצלחה בייב, ניפגש אצל הרופא!".

אני בולע את רוקי בבלבול ומסתובב, בלה עומדת שם בטירוף, עיניה רושפות אש, ידיה קפוצות לאגרופים, חזה עולה ויורד "אני שונאת אותך!" היא רצה אליי, הודפת אותי בחוזקה ואני לא מוכן לזה, מועד מעט אחורה.

"מה קרה בייב?" אני שואל ברוגע, לא מבין מאיפה הכעס הזה הגיע.

בלה מכה בחזי, משליכה אותי אל הקיר ואני לא מתנגד "בייב?! אני כבר לא בייב, אתה פאקינג שקרן מניפולטיבי ברונו! מה חשבת לעצמך? שלא אשמע על זה?!" היא צורחת עליי, אני לא מבין.

"מה?" הרוגע והאדישות שלי רק מכעיסים אותה יותר.

היא בוכה, דמעות זולגות על לחייה "אני נתתי לזה צ'אנס אמיתי בנינו, בטחתי בך! ואז אני צריכה לשמוע שולריה בהריון ממך?! הזדיינת איתי היום בידיעה שהיא בהריון, בידיעה שבגדת בי!".

פאק.

"מ..ה, בייב זה לא כמו שזה-" אני מתחיל לומר, תופס את ידיה המכות בי ומצמיד אותן לחזי. היא משחררת את ידיה, נאנקת ורוטנת לאחיזתי. אני מושיט את ידי לנגב לה דמעה אך היא נרתעת.

היא סוטרת לי, חזק.

"בן אלף, זה נגמר בנינו" היא אומרת בהחלטיות, הקול שלה רועד ונשבר בסופו "אני עוזבת את הדירה, אני מתפטרת".

אני מנענע בראשי, מבין שזה מתפרק לי מול העיניים ואני לא יכול לעשות עם זה דבר. רק על דבר אחד אני יכול לשלוט, וזה למנוע ממנה לברוח מכאן, למנוע ממנה להתפטר.

"את לא תעזי!" אני עוצר אותה כשבאה להעיף את הסינר מגופה, כשבאה לזרוק אותי מהחיים שלה "תשנאי אותי כמה שאת רוצה, את לא עוזבת. אני לא מאפשר לך לעזוב!".

עכשיו גם אני צורח.
כל האנשים שבבר מביטים בנו מתעמתים זה מול זה.

"אתה מטומטם ברונו, אל תתקרב אליי יותר בחיים!" היא צועקת, משחררת את ידה ממני ופונה לעבר היציאה "אני לא נשארת פה יותר!".

"את לא תעזי לעשות את זה" אני מאיים, מתקרב אליה אך בלה דופקת לי מבט רצחני, שונא ונבגד "אם תתקרב הזין שלך לא ישרוד את הכאב".

"אם תמשיכי לדבר ככה, אאלץ לנקות לך את הפה" אני ממשיך לעקוץ אותה, הוויכוח הזה גולש יתר על המידה.

בלה צוחקת לי בפרצוף "ואוו, אני מרגישה ממש מאוימת.." היא מגלגלת את עיניה בלעג גלוי, ואני מתחרפן.

"והנה האח השני האהוב עליי, שני דפוקים.. באמת" בלה מסננת לעצמה, רפאל בוהה בשנינו בשאלה.

האומץ שלה זה משהו שלא יאמן.

"תשמרי על הפה שלך" רפאל קר, ידיו בכיסיו "צאי מהבר".

"זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות עד שהאח הדפוק שלך החליט לעצור אותי" היא מורידה את סינר המלצרות וזורקת אותו לרצפה "להתראות".

פאק.
היא לא יכולה לעזוב.

אני משפד את רפאל במבטי, כאילו רוצח אותו.

"אל תיתנו לגברת הג'ינג'ית לצאת מהבר, היא לא שילמה. תעצרו אותה" אני צועק אל הכריזה וכעבור רגע הדלתות ננעלות ושומרים מגיעים מכל עבר.

בלה נחסמת בידיי כמה שומרים שמתחילים לאחוז בה בזמן שהיא נאבקת בהם.

"אתה בן זונה!" הצרחה של בלה מרעידה את הבר, המקום משתתק למשמע הקללה שיצאה מפי האישה הזאת.

מה היא אמרה הרגע?!

ליליאן נכנסת אל הבר במהירות "מה הצעקה הזאת?". היא מביטה בפניי ואז בפניה הנסערות של בלה ומבינה הכל.

"ברונו.. אתה באמת בן זונה" ליליאן מסדרת את חגורת הנשק שלה ואני רואה את הכעס שלה, היא רותחת עליי.

מה פאקינג קורה כאן?!

שתיהן יוצאות מהבר ואני מאפשר זאת, אני מרסס בכדורים מספר אנשים שצחקו על הסיטואציה "מי שפאקינג יעז לצחוק או לדבר, מקבל כדור לראש".

"ברונו, הולכים" רפאל פוקד עליי, מחווה בראשו לעבר היציאה, אני לא פאקינג רגוע.

אני לא מוכן לאבד אותה.
מזה חששתי, שתעזוב.

איך אני מתקן את זה, לעזאזל?!

_______________________________________

"מה קרה שם" רפאל לא משחרר מהנושא, מכריח אותי לדבר.

"היא זילזלה בי" אני פולט, לא יודע מה לחשוב. ולריה, היא זו שסיפרה לה. אני לא יודע איך, אבל אני בטוח בזה.

לסתו של רפאל מתקשחת "תפסיק לזיין לי את השכל ודבר כבר!". סילביה שומעת את הרמת קולו של רפאל וממהרת לעברינו "מה קורה פה, למה אתם נסערים כלכך?".

"סיפור ארוך.." אני אומר, מגרד במצחי.

רפאל רוכם קדימה, קשוב אליי ומרוכז בי בקור "יש לנו את כך הזמן שבעולם בשביל לשמוע אותו".

פאק.. המידע הזה הולך להרוג אותי.