הנחש השומר שלי

פרק תשיעי

אבא לימד אותי שכשאתה מרגיש בסכנה אתה חייב להיות דרוך , כשאתה דרוך אתה נותן לעצמך אך ורק את הצרכים המינימליים כדיי לשרוד, שתיה ואוכל מסוגים שונים בכמות מדודה לפרקי זמן ארוכים מן החשש מפני רעל, שעות שינה מוקצבות ואף רק בשביל להישאר מפוקס ואת שער שעות היממה הנותרות שלך אתה תשקיע בחיפוש אחר יציאה מן הסכנה
הסבירות שהגוף שלי מרגיש בסכנה גבוה, לכן אני מוצאת את עצמי ערה בשעה מוקדמת כל כך בבוקר, השמיים עוד שחורים ואין אפשרות לראות אפילו את הזריחה, מעבר לכך שישנתי כמו תינוקת חצי שעה ישנה חצי שעה בוכה, פני מלאות בדמעות שהתייבשו.
אני כועסת על עצמי ועליו, הייתי צריכה לדעת שאין מצב שגבר כמוהו לא מתראה עם מישהי, אבל אני יותר כועסת שהוא לא הזהיר אותי קודם כי אולי הוא יכל למנוע ממני את הרגשות המיותרים שמתחוללים אצלי בבטן מדי יום כשאני חושבת עליו, אני מחליטה לקום מהמיטה, רגליי נושאות אותי לחדר הארונות הסמוך לחדרי, החדר מלא במלמלות תלויות על קולבים, אני מתחילה לפתוח את המגירות ומוצאת מבחר רב של הלבשה תחתונה אני בוחרת סט של המחוך ותחתונים בצבע אדום עשוי מתחרה, בדרך פלא ההלבשה התחתונה תואמת את מידותיי, אני עומדת מול המראה בחדר הארונות ומרגישה פעם ראשונה בחיי נשית, מפתה, כבר לא כל כך צעירה.
לרוב ההלבשה התחתונה שהיית לי בהילטרו לא היית יפה ונשית, אם זאת אכן אהבתי את צורת גופי,
השדיים שלי לא גדולים מדיי,עומדים, מבנה הגוף שלי צר וארוך מעת מזכיר צורה של שעון חול בגלל המותניים הצרים ואזור האגן שהוא לא גדול אבל לעומת המותניים מקנה לי צורה סקסית ויפה, עכשיו כשאני לובשת את המחוך האדום מכוסה התחרה ואת התחתונים התואמים לו אני מרגישה יפה נשית עוצמתית ומגרה, אני ממשיכה לפתוח עוד ועוד ארונות עד שאני מוצאת חליפה שחורה הכוללת מכנסיים וחולצה שנצמדים לגופי ומדגישים את קימוריי, בגדי מלחמה נוחים וגמישים ואני יודעת שככה אוכל לנוע ממקום למקום במהירות ולהוציא את התוכנית שלי לפועל, לקחת את מה ששייך לי מיורש העצר ב ח ז ה !
השמש מתחילה לצוץ בשמיים כשאני משחררת את מנעול הדלת, אני מתחילה לצעוד לאט ובשקט במסדרון כשאני שומעת תנופות כנפיים מתקדמות לעברי אני מיד נכנסת לדלת הראשונה שמימיני, אני סוגרת במהרה את הדלת אחרי ומחכה, אחרי שאני שומעת שהאלים כבר עברו את המסדרון אני מסתובבת כאשר גבי לדלת ומוציאה נשימה עצורה.
אלוהים ככל הנראה ממש אוהב אותי כי אני מבינה שנכנסתי לחדר מדרגות עצום בגודלו, המדרגות עולות בצורה סיבובית ברדיוס גדול למדיי, איני מצליחה לראות את תחילתן של המדרגות ואת סופן, גם אתמול הלכנו במשך עשרים דקות עד לאולם הנשף, הארמון הזה גדול מדיי, ואני לא מכירה את האנשים שסובבים אותי, מאירועי האתמול זכורים לי רק שני פרצופים, זאורן ובן דודו דייגו. אני מבינה שאני לא יכולה להמשיך לעבוד בצורה הזאת כי אני אתפס, כשאני שומעת צעדים מתקרבים מהמדרגות אני דואגת למצוא גומחה בקיר ולהסתתר בה, נערה ללא כנפיים עולה במדרגות, לרגע אני בטוחה שהיא בת אנוש עד שהיא עוברת אותי ואני רואה גבעה קטנה בגבה, אני מבינה שכל המראה קיצצו לה את כנפיה, היא עטופה בגלימה שחורה ובשמלה נקייה אך קרועה למדיי,  התוכנית מתגבשת במהירות בראשי ואני מתחילה לבצע אותה.
״סליחה גברתי את יודעת איפה אני נמצאת ?״ אני אומרת לנערה, היא אינה מסתובבת אלי אך עוצרת, ״את יודעת בדיוק איפה את נמצאת, טאיה״ איך היא יודעת מי אני? ״אל תעשי את עצמך תמימת דעים אני לא בת אנוש, ובתך ובתך לא תכף קל, יש לי כוחות נסתרים נערה״ אני מבינה שעשיתי טעות שזלזלתי בה ואני מחליטה לנשות לחפור על מעשיי כי ברור שהגברת שמולי היא לא סתם אלה ״סליחה שעכבתי אותך״ אני אומרת ומתחילה לרדת במדרגות, אך ידי אחוזה בידה, איך לא שמתי לב שהיא מחזיקה בידי? יכול להיות שהיא היית כל כך מהירה והספיקה לתפוס את ידי בלי שבכלל שמתי לב? אני מסתכלת על פרצופה אבל לא מפחדת, העיניים שלה ללא אישונים וללא צבע פשוט עיניים לבנות, הפה שלה נמתח עד האוזניים ובתוכו יש שיניים חדות שכל הנראה יכולות לקרועה כל בשר חיי תוך שניות, האף שלה חתוך ואפשר לראות את נימי הדם שנקרשו לפני שנים, אני בטוחה שהמראה הזה מקנה לה יתרון על פני שער העולם, אבל לא עליי! לא פחדתי עד היום גם כשראיתי את המעשים המזעזעים של האלים וגם עכשיו לא אפחד, אני טאיה, ואני חזקה, ולמדתי להילחם גם אם אין עליי כלי נשק.
״כשפית מחשבות...״ היא אומרת ובפעם הראשונה בחיי גורמת לי לקפוא, היא יודעת את הסוד שלי, מה אם היא תגלה אותו- ״אני לא״ היא אומרת כאשר היא קוטעת את המחשבות שלי ״את יודעת לקרוא מחשבות?״
״בין היתר״
״אבא שלי לימד אותי שאנשים לא סתם עושים לך טובה, לרוב הם גם מבקשים משהו בתמורה״
״אבא שלך אדם חכם״
״היה אדם חכם״ אני מתקנת אותה ״מה תרצי בתמורה לשמירת הסוד שלי?״
״תני לי להיות מורת הדרך שלך, לא אגאל את סודך וביום מן הימים תגמלי לי על כך״
״אוקיי...״ אני מרגישה שזאת יותר כמו טובה עבורי מאשר עבורה אבל מה יש לי להפסיד גם ככה הכללים נכתבים על ידיה.
״עוד שלושת אלפים ארבע מאות חמישים ושלוש מדרגות, דלת שמאלית ראשונה, לא יהיו שם שומרים אבל בכל זאת תשמרי את הגלימה״
״תודה רק מה השם שלך?״ לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט היא כבר נעלמת ומותירה אחריה רק את הגלימה