נסעתי אל המקום בו נהגתי לבלות עם רועי. מקום הילדות שלי. החניתי את האופנוע במגרש החנייה וירדתי ממנו. אלינור ירדה אחריי ולקחתי אותה אל הכניסה. "ג'ימבורי? ברצינות?" שאלה. הנהנתי וחיוך עלה על פניי ברגע שנכנסנו.
"טוב," אמרה וניגשתי אל השומר במתחם בו אפשר להניח את החפצים האישיים. שילמתי לו וקיבלתי מפתח ללוקר. הכנסתי לשם את התיקים שלי ושל אלינור ואת הקסדות, וסגרתי. "קדימה, אל תהיי מבאסת. אמרנו שיוצאים לבלות לא?" אמרתי לה ולקחתי אותה אל המתקנים.
הפעם אני מרגיש כמו ילד קטן. שנים שלא ביקרתי כאן, מאז התאונה בגיל עשר. לפני זה הייתי נוהג לבוא לכאן כמעט כל יום עם רועי. "אבל המקום פה לא בהגבלת גיל?" אלינור שאלה לאחר שלקחתי אותה למתקן הורדנו נעליים.
"זאת אחת הסיבות שאני אוהב את המקום הזה. אין בו הגבלת גיל והמתקנים כאן מותאמים לכולם. כמובן שיש מתקנים שמותאמים לילדים קטנים, אבל השאר לכולם." עניתי לה.
היא הנהנה והורידה את נעליה. המתקן שלקחתי אותה מותאם יותר לילדים הגדולים, בערך מגיל שתיים עשרה. תמיד רציתי לעלות עליו. הוא משלב הכל, יש בו כמו מסלול מכשולים. תמיד רציתי לנסות אותו. צריך לטפס, להתחמק, הוא סוג של מתחם בפני עצמו. מסביבו אין מתקנים, הם ממוקמים רחוק ממנו. הוא גם מאוד גבוה וענק.
"זה בטיחותי?" אלינור שאלה וצחקתי. "כן, אל תדאגי. זה מתקן המשודרג שלהם." השבתי לה ולקחתי אותה לבפנים. "מה זאת אומרת משודרג?" שאלה בדאגה ואני רק צחקתי. לא עניתי לה והתחלנו.
*נקודת המבט של אלינור*
תומאס לקח אותי אל המתקן שנראה ממש מפחיד, והוא עוד לילדים מגיל שתיים עשרה. מה זה לעזאזל הכדורים האלה שעפים עליי?? "מה זה?!" שאלתי מתחמקת מהכדורים ותומאס נשפך מצחוק. "מה אתה צוחק?" שאלתי אותו.
אמא, שיואו. "איי," אמרתי לאחר שחטפתי כדור בראש ונפלתי על הרצפה שהיא מזרון ארוך שיהיה נוח ליפול עליו. "אלינור, אלו כדורים מפלסטיק," תומאס אמר עדיין צוחק כמו מטורף. אנחנו נמצאים כאן על שעות בית ספר, אז אין הרבה אנשים. ובמתקן הזה אנחנו לגמרי לבדנו. "את... אני..." תומאס ניסה לומר אך נקטע על ידי עצמו.
הוא לא מפסיק לצחוק, זה משגע אותי. אבל כמובן שהצחוק שלו מדבק ולא יכולתי שלא להצטרף אליו. "אל תצחק." מלמלתי תוך כדי שאני גם צוחקת. "בואי, יש לנו עוד הרבה לעשות." אמר ומשך אותי אל החלק הבא. סוג של מדרגות ממזרונים. יופי, איך עולים על הדבר הזה?
"קדימה אלינור, תעלי." הוסיף ועלה על הדבר הזה. צריך להיכנס לתוך דבר קטן, שבקושי אפשר לעמוד בו בלי לדפוק את הראש במזרון שמעליך. ומה שעושים אחר כך, זה פשוט מטפסים לקומה השנייה. ניסיתי לעלות וכל שנייה דפקתי את הראש. תומאס לא הפסיק להתפקע מצחוק.
YOU ARE READING
Little serving & Fake boyfriend
Romance"אוקיי... אתה מבין?" הסתכלתי עליו במבוכה. "אהה." הוא ענה. "אז תעזור לי?" אני מקווה שהוא לא יצחק עליי. "כן, אני אעשה את זה," הוא עצר לרגע והסתכל עליי בחיוך ממזרי. "אבל אני רוצה משהו בתמורה לכך." "מה?.. מה זאת אומרת משהו בתמורה?" שאלתי אותו בחשש והוא...
