רק לי האפליקציה לא היתה זמינה משבת עד היום?..
לפעמיים אני מחוקת אפקליקציות כי האייפון שלי סובל מחוסר מקום,ומאז כל פעם במהלך השבוע שנסיתי להוריד היה כתוב לי שאפליקציה לא זמינה להורדה בישראל,מזל טוב לחזרתה של האפקליציה ולכן-
עכשיו לפרק
***
עמדתי מולה וגופי קפאה,היא נראת נהדר,לבושה יפה מאופרת וברגליה נעלי סירה ורודות,ועדין לא הצלחתי להוציא מראשי תמונות עבר,מעבירה את ימיה במיטה,בוכה צורחת, ומנגד נסיתי לחבק זיכרון יותר קדום שלה,שהכל היה בסדר ורגיל.מתפקדת כמו אימא,מנהלת את הבית,מנהלת את העובדים בעבודה,אפילו מנהלת את אבא,הוא הודה לא פעם ולא פעמיים שהיא מנהלת את חייו,שבגילגול הקודם הייתה מלך דיקטטורי שמנהל את אנשי הממלכה בטוב לב אבל גם ברצינות ועקשנות...
זה הקסם שלה.
״היי ליני״היא מלמלת בלחש,והלב שלי דופק בעוצמות,הגוף שלי כמעט רועד,מבחינתי לראות את אמא,עומד בקו המוזר כמו שפתאום אפגוש את אבי המנוח ברחוב״איזו ילדה יפיפיה יש לי״היא מוסיפה בחיוך קטנטן ומתוק,ובשיוך שלי אליה צובט את הלב שלי.אני לא דומה לה,ויזואלית,היא ברונטית ואני בהירת שיער,היא גובהה ואצילית,אני נמוכה וקטנטנה,עיניה גדולות וכחולות ועיני שילוב מוזר של ירוק חום וצהוב
״את רוצה לשתות?״אני מוצאת את עצמי מציאה לה,שהיא סורקת במבטה את הבית הקטנטן שלי ושל אבישי,מצאנו אותו לבד,ואנחנו שוכרים אותו לבד.
היא מתיישבת על הספה,שאינה פנסית ויוקרתית אבל אחרי אובדן הכסף, ההתאבדות, הדיכאון של אמא,אבישי ואני הבנו שאנחנו צריכים להנמיך הרגלים,ולא לצפות להכי טוב,להכי יפה,ולהכי יקר ״בואי תשבי לידי״היא תופכת על הספה,
והסטואציה מוזרה לי,תחושה שמבקר אדם ישן וקרוב בהחיים החדשים,וזו אימא שלי,והנוכחות שלה הפכה למוזרה עבורי,
עברו מים בנהר ולא על הכל התגברנו.
אני מתיישבת ושקט משתורר,מרחוק אני מרגישה את גלי גופה
והריח הטבעי שלה.זה מזכיר לי נשכחות,אני לא רוצה לבכות למולה,אני לא יודעת באיזה מצב נפשי היא.אני חותמת שפתיים ומנסה להסיט את המחשבות שלי,ולא לנשום בכבדות
״את עובדת?״היא מכווצת את עיניה בשאלה,וכשאני מסתכלת על פניה שוב אני מניחה שאף איש מהרחוב לא היה מזהה או מבין שהאישה הזו עברה הרבה דברים,ובניהם דיכאון
״בבר,אני ברמנית״אני מלמלת,בטוחה שזה לא מה שציפתה שהבת שלה תהיה בגיל עשרים ואחת,אבל אף אחד מאיתנו לא ציפה שאבא התאבד,כך שהכל במשפחה הזו לא צריך להיות בגדר של ציפיה,והדבר שהכי לא חשבת שיהיה-יהיה.
״ואבישי?הוא עובד?״
״במאפייה״
״וואלה״היא מלמלת בלחש ומורידה את ראשה,אני קולטת שהיא משחקת בלחץ באצבעות ידיה,וחיוך קטנטן ועצוב עדין על פניה
״טוב...הוא תמיד אהב מאפיים״הוא שומטת את כתפיה.אני לא יודעת למה היא צפתה,שנהיה מהנדסים,רופאים,אנשי הייטק אחרי שאבא התאבד או אחרי שהיא נכנסה לדיכאון ונעלמה מחיינו,העובדה שנשארנו על קו השיפיות ושלא ירדנו לפשע מעוררת ערכה מפני עצמה,היה לנו הכי קל להיגרר לשם
״את צריכה להעריך את הבן שלך״אני אומרת והיא מיישרת את ראשה במהירות אלי,ומבט מעניה אני פתאום מבינה שאני צריכה לנהוג בזהירות רבה,לא לדרוך על פצעים ישנים
״אני אולי יצאתי משוגעת מכל...העסק הזה...אבל אבישי הפך
בוגר,גבר שנלחם למעין המשפחה שנותרו לו,שמפרנס את הבית שדואג ואוהב,הוא לא איבד את השיפיות״אני אומרת בביטחון,
למרות המשברים עם אבישי,היום אני יודעת להעריך אותו,
ולהבין שהנער-גבר הזה החזיק ומחזיק גם אותי
״לין מעולם לא אבדתי את הערכה ואהבה אליו או אליך״היא אומרת ואני מביטה לתוך כחול עיניה מסוגלת להבין ולראות שהיא לא משקרת,שהיא לא ממציאה את אהבה הזו
״אבל היחלת שנעשה דברים אחרים״אני מלמלת ואימי חושקת את שפתיה ״כל אמא רוצה את הטוב ביותר לילדים שלה״קולה נשמע ואנני מסוגלת להפנות כלפיה אצבע מאשימה ולומר שאם אמא רוצה את טוב בשביל ילדיה איך היתכן שהיא נעלמה מחיינו?אך היתכן שברגע שהכי הינו צריכים אותה,היא איננה
אני לא אומרת מילה,אני מבינה שהדיכאון השתלט עליה והוא חזק מכל יצר אחר שהרגישה אבל עדין קשה לי להשתלט על המשפט שאמא רוצה את הטוב בשביל ילדיה
״את כועסת עליו?״אמי קוטעת את רצף המחשבות שלי,הכל עובר לי מהר בראש,מחשבות,תהיות,שאלות,רצון עז לברוח רצון עז להשאר,רצון עז לחבק רצון עז להתרחק ״ראיתי באחד המכתבים שמונחים פה שהורדת את שם המשפחה שלו...״
״קשה לי לקבל את זה״לין תשקלי מילים,את לא יודעת עד כמה המצב אצלה עגום ואת לא רוצה שתיפול יותר למטה,עדין אמא תמיד אמא ״הוא אהב אותכם,בכל רגע בחייו לין,המעשה שהוא עשה כואב,אבל,את לא יכולה לכעוס עליו,את לא יכולה לא למחול לו״היא אומרת,ואני מתאפקת מתוך ידיעה שאני עשויה להיות יותר חדה וכואבת בדברי.אני לא מוצאת עדין את ההכלה של המעשה,או את המחילה שלי אליו,מבחינתי האקט משמעותו וויתור,לא לחשוב יותר מדי על המעשה או על ההשלכות,ילדים ללא אב,בלי יכולת כללית,ואישה שנתנה הכל ונשארה בלי כלום,הפכה בידיך לאלמנה,בעוד שאחרים מעולם אחר בטח היו מוכנים לעשות הכל בכדי לחזור לעולם יקריהם ״אמא,זה מורכב״אני נאנחת ורואה את פניה היפות נפולות עוד קצת,היא אוהבת אותו,היא תמיד תאוהב אותו,ומעולם לא כעסה על המעשה ולאמת גם לא האשימה אותו אלא האשימה את עצמה שלא ראתה את המצוקה שלו,שלא ראתה מה קורה מתחת לאפה
אבא שלי זו אהבה הגדולה של חייה,ובמקום מסויים אני מבינה שקשה לה להודות שהוא אשם בהתסבכות של עצמו,ושהיא לא צריכה לשאת על כתפיה את הכאב הדיכאון וגם את האשמה
״לין,תבטיחי לי שתסלחי לו,מתישהו,איכשהו,בשבילי ובשבילו״
היא לפתע אומרת כשידה החמה מונחת על כף ידי,אני רק מהנהנת,בשקט גמור,אני רוצה לנער אותה חזק ולצרוח שהיא לא אשמה,אנחנו לא אשמים,מגיע לך יותר,אבל משהו בי נעצר אני מלמלת הבטחה שאנני מאמינה שאעמוד בה,אבל אני חייבת כי בלב אני יודעת שהבטחה שלי היא שתעניק לאמי מנוחה נפשית
״לכמה זמן את נשארת?״אני בולעת כמה מילים,יחד עם המחנק בגרון שלי,אני לא יודעת למה עיניי מעט מוצפות אבל אני עוצרת את הזרימה עוד לפני שהתחילה ״לצמיתות״היא אומרת והלב שלי מאיץ לפתע,אני מתקשה להאמין,ומשהו בי אומר לצמצם ציפיות ״חשבתי שאעבור לגור כאן...איתכם...אומנם קצת קטן אבל נסתדר,ולאט לאט נחזור לעצמנו״היא אומרת בביטחון,לאחר שקמה מהספה והביטה סביב,יחד שטריקת דלת נשמעת "מה לעזאזל...״קולו של אבישי נשמע מהדלת,שהוא קורן ואור בפניו אבל פתאום שעיניו לוכדות את מבטה של אימי וכלואות בנוכחותה הוא משתנה וקופא בגופו .
מופתע,בהלם ובשוק אימי עומדת בעמידה אצילית ומישרת מבט מול אהובה השני,אבישי,אנחנו מחליפים מבטים באווירה מוזרה ומשונה.
CITEȘTI
My story.
Dragoste•הושלם•בחיים שלי הכל היה מושלם,נולדתי למשפחה שנתנה לי הכל,מעולם לא התאמצתי,מעולם לא חוויתי קושי גדול. השלישי באוקטובר הוא התאריך שבו השתנו חיי. אני לין גולדן וזה הסיפור שלי
