פרק 18:אלו הם חיי.

2K 95 25
                                    



פקחתי עיניים

אינגובר

שקט וכאב באוזניים

הסתכלתי על התקרה והחלתי לרעידת אדמה פרטית.

כזו שתמוטט אותי,תפיל אותי,ותכניע את כל הרגשות שבי.

באטיות שהרגישה נצח הרמתי את פלג גופי העליון והזזתי את

הפוך שהיה עלי,השמלה הורדה של הערב הקודם היתה נוכחת

על גופי,לא על הריצפה ולא לצד גבר,ולא במקום זר,

בבית שלי בחדר שלי.

הנחתי את ידי על ראשי בנסיון חיצוני להעביר את הכאב אבל

הוא היה עמוק,בתוך הראש,ולא רק בו אלא בכל גופי ואיברי

צילצולים נשמעו,ברגע הראשוני הייתי בטוחה שאני משתגעת

שלא רק שכואב לי הראש,והלב אלא שעכשיו אני שומעת

קולות ובשלב הבא של החיים שלי אהיה במוסד סגור...

שהזזתי את פני לשידה ראיתי שזה הפאלפון הנייד שלי,הוא

היבב ורטט,התאמצתי וקרבתי במעט את ראשי בכדי לראות מה

מופיע על הצג:תזכורת-עבודה ב22:00.

אנחה נפלטה מפי,בשבועיים האחרונים לקחתי חופש מהבר.

לא יכולתי לעבוד ולהסתכל לעבר האזור שבן נישק אותי

לא יכולתי למחוק מראשי את הרגע שהרגשתי אותו בתוכי

ולא יכולתי לנשום מהידיעה שאני והוא כנראה לעולם לא נהיה.

״פאק,שיט,שיט״מלמלתי לעצמי,נשימתי השתבשה לרגע

נזכרתי באירועי ליל אמש,שהתקשרתי אליו אחרי מספר לא

מועט של צייסרים,שמלמלת לו את האמת שהנפש שלי החביאה

והוא...הוא כנראה החזיר אותי,לכאן,לבית שלי,לחדר שלי.

צילצול מציק נשמע מצידי,והפעם הבנתי שאני לא סובלת

מסוזפריניה וזה רק הפאלפון שלי שמצלצל ללא הרף שעון

מעורר?מתי כוונתי שעון מעורר?ולמה השעה פאקינג שש?

שש בבוקר?שש בערב?העברתי את עיני אל החלון -ואור

זה לא אמר לי הרבה,הימים ארוכים וגם אחר צהריים-אור.

גררתי את עצמי בעזרת הישבן,והנחתי את רגלי על הריצפה

כאב הראש הזה היה גדול עלי לרגע,וכשקמתי הרגשתי סחרור

הפאלפון שהיה בידי והפיץ אור הרגיש כמו פרוזקטור בחדר

חשוך,כמו לצאת ממערה אחרי שנים,ישר אל השמש של יולי

אזנתי את עצמי על הרצפה,שבאמת זזה קצת כרעידת אדמה

My story.Where stories live. Discover now