פרק 34 - נוטשים:

189 17 7
                                    

משהו הציק לי בלחי, דיגדג אותי כל כך שהייתי חייבת להרים את היד ולהזיז את הגורם המפריע. העברתי את ידי על הלחי, הרגשתי משהו רך ונעים על פניי ועל צווארי.

פקחתי את עיניי באיטיות, התרגלתי לאור הכתמתם שחדר מהחלון הקטן באוהל והורדתי את מבטי לראות מה מציק לי -

קפאתי.

חום הגוף שהרגשתי לא היה בגלל השמיכה, למעשה אני בכלל בלי שמיכה... גב גדול ושרירי נחשף לעיניי, כיווצתי את גבותיי בבלבול והמשכתי לבחון את הסיטואציה באיטיות מתוחה.

עד שהגעתי לדבר הכי יפה אי פעם, שליו מתוק אך לחוץ ומוכן למתקפה גם בעת חלום. פניו היפות של ברק נחשפו לעיניי, ראשו נח על כתפי השמאלית ברכות, שערו השחור כפחם זז קצת על פניי, שפתיו היו בשרניות יותר מתמיד, ורודות יותר, נפוחות יותר, וזיפיו גדלו טיפה מאז שעזבנו את עיר בטכנולוגיה.

חיוך בלתי נשלט עלה על שפתיי כשבחנתי את פניו בשקט. לאט לאט גופי גם התעורר והתחלתי להיות מודעת לתחושת גופו עליי, הוא לא נשען עליי בכל גופו בזכות רגל אחת שנמצאת בין רגליי ומוחצת אותי, אבל הוא מורגש בהחלט.

כשניסיתי לזוז תחת גופו, הירך שלו התחכך בי באגביות, גורם לי לקפוא שוב תחת התחושה הנעימה שעברה בי. השריר שלו כל כך קשיח, מסביר את היכולות ריצה המטורפות שלו עוד מהיום שנפגשו בערפל, שם הוא הבריח אותי ממשהו.

פאקשיט הוא חייב לקום ממני.

אבל מחשבה ארורה עברה בראשי מאתמול - איך הדבר הזה יכול להיות לא שלי? הוא דאג לי כל כך אתמול, הכניס אותי לישון אצלו באוהל החמים כדי שלא אקפא בדרך למחנה השני, אחרי זה הוא הסביר לי בעדינות על זה שהוא לא שלי, או בעצם, שהוא לא יכול... וזרק לי כמה רמזים למה, ואני הולכת להשתמש בהם, כל כך להשתמש בהם.

אני אוציא אותם מספיר בשניות, היא תפחד ממני כל כך שהיא תפלוט את כל סיפור חייה מבלי שאוציא מילה.

הוא ישן איתי כל הלילה, חיבק את גופי לשלו, הריח אותי כל כמה דקות ופלט אנחות שגרמו לי לצמרמורות חזקות. ועכשיו גופו מתחכך בגופי, מגרה אותי והולך להשאיר אותי מגורה במשך ימים שלמים... לעזאזל.

החזרתי את מבטי לפניו הישנות, לפתע קלטתי קצה חיוך קטן בזווית פיו, פניו נראו ערות יותר אך עיניו עצומות בישנוניות. ״אתה ער?!״ רטנתי.

״אני..?״ לחש בהמהום, קולו צרוד ועמוק כל כך... הצילו אלוהים, הצילו, תוציא אותי מכאן, תציל אותי לפני שאני אאבד את השיט שלי ואקפוץ על גופו...

״קום ממני.״ דרשתי בקול קשה. ברק פקח את עיניו בישנוניות וקבר אפילו יותר את ראשו בשקע צווארי, ״לא.״ לחש בתסכול, ״כבר בוקר?״ הבל פיו התנגש בצווארי, כל שערותי נעמדו דום בצמרמורות מלאת תחושות שאני לא יכולה לממש... לעזאזל לעזאזל לעזאזל!!!

מלכת הלילהWhere stories live. Discover now