IM brOKen

218 20 21
                                    

בוקר, צהריים, ערב. הכל אותו דבר, אנשים הולכים, אנשים חוזרים, ילדים בוכים, אמהות עייפות, אבות חוזרים מהעבודה בערבים. מותשים.

אף אחד כבר לא מחייך. אף אחד כבר לא שמח.

מה קרה לכולנו? אף אחד כבר לא חי. כולם מתים ורוקבים מבפנים.

אף אחד כבר לא אמיתי.

או.. שרק אני כזה? המבט הרגיל שלי יגרום לאנשים אחרים להרגיש מאוימים. כאילו אני שופט אותם. כאילו לא אכפת לי מהם. כאילו אני סולד מהם.

כולם מתרחקים ממני כשאני מגיע. לא שמעתי קול  צחוק בקירבי כבר הרבה מאוד זמן.

לא שמעתי משהו שמח כבר הרבה מאוד זמן. לא שמעתי שום דבר יותר.

אולי הגיע הזמן.. לעזוב? ללכת?.. הרי מי צריך אדם כמוני? אני רק מדכא את כולם. החיוך של כולם יורד כשהם רואים שאני מגיע.

כי הרי.. זה אני לא? מי ירצה להיות איתי? האדם הדכאוני בתבל.

"תלך" אמרו לי, "אתה מדכא אותנו עם העגמומיות שלך". שנאתי שאמרו לי את זה. שנאתי שגירשו אותי מכל מקום. שנאתי את זה שלא יכלתי לשמוח.

אבל.. יום אחד.. מישהו ניגש אלי, ושאל אותי, "אתה בסדר? אתה נראה קצת עצוב".

ניסיתי לחייך, ניסיתי לאמר לו, שאני לא מסוגל לשמוח. שקשה לי. אבל.. לא הצלחתי אמרתי לו מה שאני אומר לכולם.

אני בסדר. הכל טוב. לא קרה כלום.

הייתי בורח. הייתי הולך, אבל הוא לא עזב, הוא לא שיחרר ממני. הוא לא עבר כמו כולם.

הוא לא היה סתם עלה נידף ברוח. הוא עמד איתן כמו עץ אלון.

הוא עמד חזק ויציב כמו הר. והוא היה אמיתי. ואוהב.
אהבתי את זה בו.

אני לא יודע למה לא יכלתי לשמוח.. אבל פשוט לא יכלתי. כאב לי. הלב שלי כל יום כאב. כל רגע ורגע.

ומה שהכי כאב לי.. המחשבות שלי. המחשבות שלא הפסיקו לרגע. תמיד אני חושב.

תמיד משהו רץ בראש שלי. 

אני כותב את המכתב הזה בשביל האחד שלא וויתר עלי.

האחד שתמיד רצה בטובתי. שגרם לי להרגיש שמחה.. למאית שנייה. וזאת הייתה המאית שנייה הטובהביותר שהייתה לי.

אבל אחריה. הכל הפך קודר.

אני משאיר את המכתב הזה על השולחן בחדר שלי, הוא יישאר שם. בבקשה. אל תשנו את החדר שלי. תזכרו אותי, בסדר? 

את מי שאני הייתי. את קים טאהיונג בן ה17.

את קים טאהיונג שהתחיל לשמוח בגלל אדם אחד.

גון גאנגקוק.

נ.ב אתה היית לי למגדלור בים הסוער שנקרא חיים.

__
מקווה שאהבתם..

ONE SHOT // TEAKOOK✔︎Where stories live. Discover now