‏המתנקשת

פרק 34

אוקסנה

עברו יומיים מאז יום החתונה שלי ושל לוקה.
כמה שעות אחרי ארוחת הבוקר לוקה נכנס למשרד שלו ולא יצא משם.
הוא גם לא העז לבוא לחדר שלי או לקחת אותי ממנו.
משהו בזה מרגיש לי מוזר ומה שעוד יותר מוזר בכל זה,שהוא ‏התעלם ממני כבר יומיים שלמים.
זה חדש ומוזר ‏בו זמנית.
אני ממש לא רגילה לזה שלוקה לא מדבר איתי או שלא מחלק לי פקודות כמו שהוא עושה תמיד.
משהו כאן מאוד מוזר והגלגלים בראש שלי מתחילים לפעול.
אני יודעת טוב מאוד שיש מלחמה עם הצרפתיים ובגלל זה לוקה לא יוצא מהמשרד שלו לשנייה אחת.
אך יש כאן משהו מעבר לזה,אני מרגישה את זה.
"תרצי עוד קפה,יקירתי?" קולה של תמרה מעיר אותי ‏ממחשבותיי.
אני מנתקת את מבטי מהכוס הריקה שאני אוחזת בידי ומרימה את מבטי לעבר תמרה.
תמרה עומדת בצד השני של האי כשהיא מחזיקה בידיה ‏קנקן קפה מעל מגש מלא באוכל.
"של מי זה?" שאלתי אותה.
"בשביל האדון. הוא לא אכל כבר כמה שעות" אומרת תמרה בדאגה.
שמתי לב איך לוקה ודנילו ממש חשובים לה.
היא כל הזמן דואגת שהם ‏יאכלו משהו וישתו הרבה כי חם נורא בחוץ.
כאילו‏ הם עדיין ילדים קטנים,כאילו הם שלה.
זה די חמוד.
"דליה,תוכלי לקחת את זה לאדון?" תמרה שואלת.
רק עכשיו אני קולטת את השטן הקטן הזאת עומדת מאחורי תמרה ושותה מים קרים.
דליה עוזבת את הכוס שלה ומחייכת חיוך גדול אל תמרה כשהיא מושיטה את ידייה אל המגש של לוקה.
"אין שום בעי-"
לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט שלה,אני כבר מספיקה לזנק מהכיסא ולחטוף ממנה את המגש.
"‏אני אקח את זה לבעלי" אמרתי.
תמרה חייכה אלי חיוך הכי גדול שראיתי עד היום על פניה, אך דליה נראתה כאילו היא רוצה לרצוח אותי.
‏תאמיני לי מותק תפסי מקום בתור כי יש מלא שרוצים לרצוח אותי.
זה גם לא משנה עכשיו כי אין פאקינג מצב שאני נותנת לזונה הזאת להתקרב ללוקה.
"מצויין. לכי למשרד שלו אך לפני שאת נכנסת ‏תדפקי על הדלת,בסדר" מסבירה תמרה.
אני מהנהנת פעם אחת לפני שאני שולחת לעבר דליה מבט רצחני ויוצאת מהמטבח.
הכלבה הזאת חושבת שהיא תוכל לשכב עם בעלי שוב שאני כאן?!
אז היא יכולה לחשוב שוב!
אין מצב שאני יתן לה לגעת שוב בלוקה הוא של—
רגע!
אני נעצרת במקום מיד ועיניים שלי ‏נפערות מרוב הלם.
על מה לעזאזל אני חושבת עכשיו?!
לוקה לא שלך אוקסנה! את אולי ‏נשואה לו אך זה רק בשביל לעזור לסימון עם המשימה המטומטמת שלו או בשבילך.
משהו נכנס בי וזה לא טוב בכלל.
לוקה מצליח איכשהו לחדור לי מתחת לעור ואני חייבת לעצור את זה.
אני מנערת את ראשי,מתקדמת עוד קצת במסדרון עד שאני מגיעה אל החדר העבודה של לוקה.
במקום לעשות את מה שתמרה ‏בקשה ממני,פתחתי את הדלת בדיוק כשלוקה מרים את קולו וצועק על מרקוס.
"אתה צוחק עלי?! איך לעזאזל הם הצליחו לפוצץ לעוד מחסן שלנו?! איפה כל החיילים שלי היו בזמן הזה?!" לוקה שואג.
נעצרתי בפתח הדלת,סגרתי אותה בשקט מאחורי והקשבתי למה שקורה בחדר.
"הצלחנו לתפוס ‏שתיים מהם. הם ‏מוחזקים במרתף שלך. כרגע הם לא מוכנים לדבר,אנשים שלנו ניסו עליהם הכל אך עדיין אין מידע" מרקוס עונה.
גיחוך מהצד השני מושך את תשומת ליבי,דנילו נשען על הבר הקטן ולוגם מהכוס שלו.
"הייתה צריך ‏להודיע לי לפני זה. תאמין לי שהם תוך שנייה היו מגלים לי הכל" דנילו אומר בטון עמוק ואפל.
משהו בקול שלו ‏השתנה,גם ‏התנהגות שלו מאוד ‏השתנה בזמן האחרון.
"לוקה אמר לי לבוא באותו השנייה שקורה משהו ולהודיע לו. הוא הקאפו שלנו לא אתה" מרקוס אומר בזעם.
דנילו מטיח את הכוס בהקיר שלידו וצועד בצעדים מאיימים לעבר מרקוס.
לוקה ממהר לעמוד ‏ביניהם לפני שיהיה כאן ‏נזק.
הוא מניח את הכפות ידיו הגדולות על חזה של כל אחד מהם ומרחיק אותם.
"‏תרגעו מיד! אתם לא מבינים שזה מה ‏ג׳וזף רוצה לעשות! הוא מנסה לסכסך בינינו ואסור לנו לאפשר את זה. ‏אנחנו הפמליה ואנחנו החזקים. תזכרו את זה!" נוהם לוקה.
דנילו ומרקוס מסכמים בשקט ומתרחקים אחד מהשני.
לפני שהם ‏שימו לב שאני כאן בחדר בכל הזמן הזה,אני יוצאת בשקט משם ונעמדת מול הדלת הסגורה.
נושמת עמוק ודופקת על הדלת.
"מה?!" קולו של לוקה נשמע,אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה.
לוקה כבר חזר לשבת בכיסא שלו,דנילו חזר לבר ומרקוס עמד מול החלון הגדול וצופה דרכו.
"תמרה אמרתי לך לא להפריע לי. מה לא בר—" לוקה עוצר את דבריו ברגע שהוא קולט שזאת אני עומדת על ‏סף דלתו.
הוא קם מהכיסא שלו ומעביר את ידו בשערו בלי לנתק את מבט ממני.
"אוקסנה,מה את עושה פה? ולמה את לא ישנה?" הבטתי אל השעון שנמצא על שולחנו.
השעה הייתה רק 22:00 בלילה,זה לא מאוחר,אז למה הוא חושב שאני צריכה לישון בשעה כזאת.
הנחתי את המגש על השולחן,"אתה צריך לאכול" אמרתי.
לוקה נאנח והביט לעבר דנילו.
"לכו הביתה. נדבר מחר" דנילו לא הביט על לוקה כשהוא אמר לו בסדר,במקום זה הוא יביט בי והמבט על פניו היה טיפה פגוע.
למה הוא מסתכל עלי ככה?
דנילו ומרקוס יצאו מהמשרד ‏והשאירו אותי ואת לוקה לבד.
"למה אתה לא יוצא מפה? אתה צריך לאכול ולנוח קצת. זה לא בסדר בשביל הגוף שלך" אמרתי ללוקה בכעס.
לוקה עקף את השולחנו ונעמד מולי.
הוא הרים גבה לעברי ונראה משועשע.
"את דואגת לי,אש קטנה?" שיט עכשיו באמת שמתי לב שזה נשמע כאילו אני דואג לו.
מה יש לי?
"אני לא דו-" לוקה מניח את כף ידו מתחת לסנטרי ומהטה את ראשי לעברו.
הוא העביר אצבע לאורך אפי, והעיניים שלי פגשו מייד במבטו.
המגע שלו חשמל את גופי, ונראה שהוא ידע בדיוק איזו השפעה יש לו, כי חיוכו האיר את פניו כברק.
נשענתי חזרה, מתרחקת מהישג ידו.
קול עמוק נשמע מחזהו כשהוא מביט בי ברעב,"לעזאזל איתך,אש קטנה. את אפילו לא מבינה מה את עושה לי" הוא אומר בטון עמוק וחושני.
לוקה כורך את זרועו סביב מותני ומצמיד אותי לחזהו.
מבטי לא מתנתק משלו לשנייה.
המוח שלי אומר לי להתרחק ממנו כמה שיותר אבל הגוף פשוט מתנגד למוח שלי.
אני מניחה את כפות ידיי על חזהו.
"מה קורה,לוקה? למה אתה לא יוצא מפה כבר יומיים?" שאלתי בטון הכי מודאג שיכולתי לעשות.
אני יודעת שמה שאני עושה לא בסדר אך אני חייבת לדעת מה קורה.
אני מרגישה כאילו אני תקועה לגמרי בקשר לנקמה שלי ולא עושה כלום עם זה.
וזה לא טוב בכלל.
אני נותנת ללוקה להיכנס אלי יותר מידי ואסור שזה יקרה לי.
אסור שהוא ידע למה אני באמת פה ומה אני רוצה לעשות לו.
ברגע המתאים הוא ידע אך עכשיו אני חייבת לגלות עוד דברים אליו.
גם אם זה אומר לשחק את האישה הקטנה והמתוקה.
עכשיו כשאני ‏נשואה לו אין לי דרך כרגע לברוח מזה.
לוקה מזיז את שערי אל מאחורי אוזני ונושק לאפי.
אני שואפת עמוק את ריחו הגברי ומנסה בכל כוחי לא ליפול לתוך ידיו הגדולות.
אני חייבת ‏להישאר חזקה.
"אין לך ממה לדאוג,אש קטנה. אני מטפל במצב. לכי לישון אני עוד מעט יגיע" הוא אומר.
אך אני יודעת שהוא לא מטפל במצב כי שמעתי טוב מאוד שהצרפתים משחקים בהם.
אני לא בצד של אף אחד מהם אבל איכשהו לראות את לוקה עצבני ככה מהם כבר לא כל כך משמח אותי.
"אני לא עייפה. אתה זה שצריך ללכת לישון,לוקה." עניתי.
לוקה מרים את ראשו ומתרחק ממני טיפה בשביל להביט בי יותר טוב.
"מה קורה,אוקסנה? את מתנהגת מוזר" הוא אומר בטון חשדן ומרים גבה לעברי.
"לא קרה כלום. אתה פשוט נראה עייף,זה הכל" קולי נהיה קצת עצבני כשאני אומרת לו את זה.
הוא כנראה מרגיש שמשהו בי לא בסדר כי אף פעם לא דאגתי לו בעבר.
היינו רק רבים ושונאים אחד את השני.
אני עדיין שונאת אותו אל תטעו אחרת,אך אני לא מרגישה שאני מתעבת אותו כמו פעם.
אני מתרחקת ממנו ולוקחת צעד
‏לאחור.
"‏תשכח מזה. אני הולכת לישון" הסתובבתי לעבר הדלת בלי להביט לעברו שוב אך לפני ‏שהספקתי ללכת אליה.
רגע אחד הייתי באוויר ואז מצאתי את עצמי על השולחן של לוקה כשהוא בין רגליי.
"מה אתה עושה?" שאלתי בזעם.
הוא התקרב לשפתיי ולחש עליהן,"אני לא יכול לשכוח מזה,אש קטנה. אני אוהב את זה שאת מתחילה לדאוג לי. את אשתי עכשיו ואני מבין שאני כבר לא צריך לשמור רק על עצמי ועל המאפיה. אלה גם לך." דממה נפלה על החדר.
אין מילים בפי.
מה אני אמורה להגיב על כזה דבר?
אף אחד לפני זה לא ‏שמר או דאג לי.
אף אחד לא חשב בכלל לעשות את זה.
במיוחד לא דוד שלי או אחי.
ועכשיו לחשוב ‏שאויב מספר אחת שלי אומר לי שהוא זה שרוצה לדאוג לי,זה גורם לליבי לפעום ‏בפראות.
אני רוכנת קדימה ואוחזת בפניו, מלטפת את לחיו באגודליי.
"למה?" שאלתי הלחש.
"למה אתה רוצה לשמור עלי? אני לא בנאדם טוב,לוקה" לוקה חייך נגד שפתיי חיוך ערמומי ולחש.
"רוצה להתווכח איתי מי הוא הבנאדם הלא טוב כאן? כי אני מנצח אותך"
חייכתי בגלל ‏עקשנות שלו.
"ככה אני אוהב אותך. מחייכת" לוקה אחז בפניי עם ידו הגדולה והטה אותם לעברו.
"אש קטנה ולוהטת שלי" הוא לחש משהו באיטלקית.
אך לפני שהספקתי לשאול מה הוא אמר,הוא טרף את שפתייה.
אני מנשקת אותו, טורפת את פיו ברעב חסר שליטה.
לא משנה כמה אני קרובה אליו, זה לא מספיק, אני רוצה עוד ממנו, אני רוצה את כולו.
הוא תוחב את כפות ידיו למכנסיי, חופן את ישבני בחוזקה ומצמיד אותי לאיברו הקשה.
אני עוצרת את הנשיקה ומסתכלת עליו, פניי מאדימות מעצם המחשבה על מה שאני רוצה לעשות.
"מה?" הוא בוחן את פניי,עיניו בוערות. "את בטוחה בזה?" הוא מברר.
אני כבר לא יודעת כלום.
אבל אני כן יודעת שאני צריכה אותו עכשיו גם אם אני ‏התחרט על זה יותר מאוחר.
נשימותיי כבדות,הדופק שלי מחריש אוזניים.
"כן" לחשתי.
אני מצמידה את שפתיי לשפתיו העבות, מנשקת אותן כאילו חיי תלויים בנשיקה.
לוקה מחזיר לי באותה תשוקה חסרת שליטה.
"חדר. השינה. עכשיו!" לוקה דורש.
הוא הפסיק את הנשיקה,מקום לעזור לי לרדת מהשולחן,הוא מרים אותי בין זרועותיו ומוביל אותנו אל הדלת.
אלוהים,אני באמת הולכת לעשות את זה.
לתת את הבתולים שלי ללוקה?
כנראה שזה מה שהולך לקרות עכשיו.
זה כואב?
הו אלוהים אין לי מושג מה אנחנו עושים בכלל.
כנראה שלוקה מרגיש את החששות שלי כי הוא לוחש לי באוזן.
"הכל היה בסדר. אני ‏יהיה הכי עדין שאני יכול ואם לא תרצי בזה אני יפסיק מיד" הוא הבטיח.
נשכתי את שפתיי ולא האמנתי למה מה שהוא אמר עכשיו.
ואיפה לוקה האכזר שאני מכירה?
הוא פשוט נעלם ככה סתם?