ג׳קסון
אני שוכב לצד קאלי ונועץ את מבטי בעינייה העצומות, היא נרדמה לפני כמה דקות אחרי שקילחתי והשכבתי אותה לישון.
השעה כבר שבע בבוקר, קול ואני לא עצמנו עין.
תערובת של רגשות מתחוללות לי בגוף בלי שליטה.
אני כועס, דואג, עצבני ובעיקר גאה, אני גאה בה שלמדה להגיב, מתוך הפחד העצום שפקד אותה באותם הרגעים, היא ידעה לתקוף, להשיב מלחמה.
היא מטורפת, ילדה קטנה ומטורפת.
קול נושם בכבדות ומבטי מופנה אליו, הוא פושט מעליו את החולצה עם כתמי הדם שניתזו עליה ונעמד מול החלון, מסתכל לעבר הים בשתיקה.
שריריו בולטים וקרן השמש של הבוקר מדגישה כל תו מפניו העדינות. יש לי פלאשבקים.
המבט שלו אבוד ואני יודע שהוא בעיקר מרגיש אשמה.
קול רגיש.
הרבה יותר רגיש ממני או מכל האנשים שאני מכיר.
הוא חבר קרוב של קאלי אבל אף פעם לא ראה אותה במצב הזה, השבור, המפוחד.
בשבילו היא תמיד היתה החזקה, המרגיעה.
כשהיה חוטף את התקפי החרדה היא היתה מתייצבת שם, בזמן שאני לא ידעתי איך נגשים אליו, היא ידעה להגיד את המילים הנכונות.
״אתה לא אשם״ אני אומר לו בכנות.
אני באמת מאמין שהוא לא אשם.
למרות שנפגע לי האמון בו במידה מסויימת מאז שברח,
אני מכיר אותו יותר טוב מכל אחד בעולם הזה, הוא לא הוריד את העיניים ממנה, זה היתה שנייה של חוסר ריכוז והזין ידע לנצל את זה.
״מה נעשה איתו?״ הוא שואל לאחר דקות ארוכות של שקט, מתיישב בכיסא שלייד המיטה ומעביר את ידיו על ראשו בייאוש.
״כשהוא ישתקם ממה שעשינו לו הוא לא יראה אור יום״ אני משיב לו בביטחון. הייתי יכול לרצוח אותו בדם קר היום אם קול לא היה שם לעצור לי.
הייתי צריך לעשות את זה, אבל אני מעדיף שהוא יסבול כל חייו.
•••
שתים עשרה בצהריים כשאני מתעורר, מוצא את קאלי עדיין ישנה בשלווה. זה מרגיע אותי, פחדתי שהיא תקום באמצע מסיוטים או שלא תצליח לישון.
אני קם בזהירות, שולח יד לנייד שלי ומתקשר לקלייר, העוזרת האישית שלי.
״תכיני לי את המטוס לשלושה, ומלונות בוגאס, אוסטרליה ושוויץ בנתיים.״
אני עושה את זה בלי לחשוב, בלי לשאול את עצמי למה עכשיו, ולמה שלושה אבל זה מה שזה.
כולנו צריכים את זה.
וזה החלום שלה, היעדים האלה, עם האנשים שהיא אוהבת.
ואני חי בשביל החרא הזה.
אני יושב בסלון עם קלייר על הקו ומסדר איתה עניינים אחרונים לקראת הטיסה, קול יושב במטבח, בסצנה חוזרת מאתמול ומחפש דירה. אני רוצה להגיד לו שהוא נשאר לגור פה אבל אני עוד לא מרגיש מוכן לדבר איתו, אני מאמין שזה יקרה בזמן הקרוב אבל אני אף פעם לא עושה דברים שאני לא רוצה וכרגע זה המצב.
טפיפות רגליים יחפות ומוכרות מהדהדות מהקומה למעלה, קאלי התעוררה. צרחות התרגשות נשמעות בכל רחבי הבית, היא מגיחה מראש המדרגות לבושה או לא בתחתונים ואחת החולצות שלי.
רצה במדרגות היישר אל ידיי ודמעות יורדות מעייניה, דמעות של אושר, אני מבין שהיא ראתה את הכרטיסים לייד הכרית.
כל הסלעים שהיו לי בלב מאתמול נופלים אחד אחרי השני כשהיא בתוך ידיי והלב שלה דופק מהתרגשות, ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות ולא הבנתי עד כמה זה נחוץ.
״לכי תארגני מזוודה, הכנתי את המטוס שלנו לשבע״ אני מאיץ בה והיא מהנהנת באישור, נעלמת בריצה חזרה למעלה.
אני מלכסן את מבטי לקול שמתעלם במכוון מהמתרחש ונועץ את עיניו בדירה שלושה חדרים על מסך המחשב.
הוא ראה את קאלי בתחתונים בעבר, זו תקרית בלתי נמנעת כשהוא חי איתנו בבית ואחת הדיירות זו ילדה שלא רואה אף אחד ממטר. בהתחלה הייתי נדרך, עם הזמן למדתי לנטרל את אינסטינקט הקנאה שלי כשמדובר בו.
הטלפון מצלצל ואני מזהה את המספר של ברנדי, האיש שלי במשטרה על הצג. אני מבין על מה מדובר ומחליק במהירות על המסך לקבל את השיחה, יוצא אל המרפסת.
״הוא עדיין לא התעורר, המצב שלו לא טוב״ הוא מודיע לי ואני נושם לרווחה. קול מבחין בי וקם על רגליו מתקרב בהליכה מהירה לעברי.
אני מסמן לו עם הראש שהכל בסדר.
הצבתי שלושה שוטרים ושלושה אנשים שלי בכניסה לחדרו, דאגתי שיהיה עם אזיקים מחובר למיטה.
ברגע שיתעורר אטפל בכל השאר, בנתיים, שיסבול בשקט.
-
