קול
אני מתהפך במיטה המזויינת כבר כמה שעות טובות, מנסה למצוא את התנוחה הנכונה שתעניק לי את השקט הרצוי שאוכל למחוק את אירועי הלילה האחרון ממאגר הזיכרונות שלי.
אני עצבני.
אני עצבני על ג׳קסון שהכניס אותי למקום המחורבן הזה, אני לא יודע מה הוא חשב לעצמו שיקרה ומה יהיו ההשלכות אבל המציאות היא שאני בפעם ראשונה בחיים מריץ בראשי הלוך ושוב את הילדה שלו גומרת כמה פעמים כשהיא רואה אותי מזיין לבחורה מזדמנת את הפה.
נלחמתי עם עצמי, עם כל הכוחות שיש לי לא להסתכל עליהם אבל הקולות נתנו לי תמונה שלמה.
איך חוזרים אחורה?
אני רוצה לראות אותו, את העיניים שלו.
לראות שהוא מודה שהוא עשה טעות.
עם העיניים, אפילו בלי מילים מפורשות.
אני מוכן שהוא יתן לי מכות, יוציא עליי את כל העצבים שנמצאים בו אחרי הלילה הזה. אין אפשרות כזו שהסיטואציה שקרתה תעבור אצלו בשתיקה, ג׳קסון הוא הגבר הכי פרמיטיבי שהכרתי, פגשתי את זה בעשרות סיטואציות עם קאלי. גברים היו פוחדים להזיז את הראש כשהיא היתה ליידו כי ידעו שזה יכול להיגמר רע מאד עבורם.
אין מצב שהוא יתן לה לגמור בהשראה של עוד גבר.
בעולם.
אני מוותר על הניסיונות שלי להרדם וקם מהמיטה, השעה כבר ארבע לפנות בוקר ואני מעריך שהשטח פנוי בשביל לצאת לשאוף את האוויר שאני זקוק לו.
המלון מואר באמצע הלילה במעומעם, רק מנורות קטנות שפזורות ברחבי הלובי מעניקות למלון תכונה יוקרתית, מקומות כאלה אף פעם לא היו המקום הטבעי שלי.
הייתי ועדיין איש של טבע, של מרחבים.
אני מעדיף אוהל על מלון בלי לחשוב פעמיים.
כשהייתי בטיול לא היה חסר לי כסף, בלילות הראשונים הייתי ישן תמיד באכסניה או מלון מזדמן כי זה מה שהכרתי, ככל שעברו הימים הבנתי שאת השחרור והריפוי שאני מחפש אני אמצא בטבע, עם הקולות של השועלים והיללות של התנים.
המונח פחד לא היה אצלי אופציה,
מהרגע שהתגייסתי לצבא כל רגשות הפחד, האימה והלחץ נעלמו ובמקומם הגיעו רגשות אחרים בלי אישור שלי.
רגשות שלא הכרתי שהציבו אותי מהתמודדויות אחרות.
אני לוקח בירה מבר המלון ויוצא ישר לכיוון הבריכה.
אין נפש חיה בחוץ. רק רשרוש הצרצרים נשמע ונותן לרוגע לחלחל בי.
״נעלמת״ קולו הצרוד של ג׳קסון מבקיע את השקט ששרר במתחם. הלב שלי מתחיל לדפוק כשאני שומע את קולו ואני פאקינג לא יודע למה.
אני בולע את רוקי בכבדות ומסובב לבסוף את מבטי אליו. הוא עומד מאחורי, ידיו תחובות עמוק בכיסים, מבטו קשה ועיניו הכחולות ברורות גם בחושך. כל שריר בגופו בולט ואני מבין שהוא אחרי ריצה כשבקבוק מים בידיו ושרוול הקעקועים שלו נוצץ.
״טוב תוריד לי אגרוף ונגמור עם זה״ אני נעמד והולך לקראתו בראש מורם. זו היתה בקשה שלו מה שקרה שם בחדר אבל היה אסור לי להסכים, ידעתי שהוא יצטער על זה. אני עומד מולו ונועץ בו את עיניי.
״מה יש לך?״ הוא שואל באדישות ולוגם מבקבוק המים עד שמסיים את כולו.
״אני לא רוצה שהלילה הזה יעמוד בינינו, תחזיר לי ונשכח מזה״
הוא מסתכל עליי במבט נטול רגשות, זה נראה שהוא לא מבין מה אני באמת רוצה ואני מתחיל לדמיין מציאות שכנראה המצב לא כמו שחשבתי.
״אתה חושב שאני מתחרט שביקשתי ממך?״
אני מסתכל עליו ומתקשה לעכל את המשפטים וההתנהגות.
הוא לוקח כיסא ומתיישב עליו בנונשלנטיות ואני מתחיל להבין שהוא לא מתחרט על שנייה ממה שקרה שם.
ההכרה הזו תופסת אותי לא מוכן ואני נושר על הכיסא, מדליק סיגריה ומעביר את ידי על ראשי בתסכול.
״איך זה לא מזיז לך?״
זו השאלה היחידה שאני מצליח להוציא מהפה אחרי כמה שניות ארוכות של שקט והיא יוצאת כמו מערבולת לתוך הדממה הצורמת שיש בינינו.
״זה מה שזה, זה עשה טוב לילדה״ הוא משיב לי בקול מהורהר שלא שמעתי הרבה במהלך חיינו ״וגם לי״ הוא ממשיך לאחר כמה שניות של מחשבה ומדליק סיגריה, שואף אותה עמוק לתוך ראותיו.
גם לי אני רוצה לשאול אותו מה זה אומר, אני רוצה לחקור אותו עד שאקבל את כל התשובות שמגיעות לי כשהייתי כלי בניסוי שלו ואין לי תשובות בידיים.
אבל אני יודע שמה ששמעתי עכשיו, זה המקסימום שהוא מסוגל לו בנקודת זמן הזו, לכן אני לוקח נשימה עמוקה ושותק.
ממשיכה ב-225 דירוגים לספר ❤️-
