פרק 7

2.5K 225 18
                                    


"פיטר, בוא לאכול," אנה נכנסה לחדרו. היא ראתה אותו יושב על הרצפה, עושה משהו עם הפלאפון שלו.
"אני בא," פיטר אמר, עדיין בוהה במסך.
"נו...?" אנה אמרה.
"רגע," פיטר אמר, עדיין לא מסתכל עליה. "לכי, אני כבר בא."
"טוב," אנה נכנעה ויצאה מהחדר.
"יש!" פיטר קרא אחרי שהצליח לעבור את שלב חמש עשרה. הוא תקוע על השלב הזה כבר שבוע. הוא קם מהרצפה בקפיצה ויצא מהחדר.
"למה הוא תמיד מגיע אחרון?" אדוארד שאל.
"כי הוא הגיע אחרון," ג'יימס אמר.
"אהה, מצחיק," אדוארד נחר.
"מה אתם רוצים?" פיטר התיישב במקומו.
"נו, אז מה חדש?" מארק שאל.
"לא יודע," וויליאם אמר. "מה חדש באמת?"
"כלום," ג'יימס אמר, עסוק יותר בצלחת שלו מאשר בשיחה.
"מה עשיתם היום?" אנה שאלה.
"כלום," וויליאם אמר.
"את מדברת כאילו היום נגמר כבר," פיטר אמר.
"מה התאריך היום?" ג'יימס שאל, מרוויח כאפה קטנה בראשו מאדוארד שישב לידו.
"אח, למה?" ג'יימס שאל. אנה ניסתה להסתיר את הצחוק. מארק לא.
"הראשון לתשיעי," פיטר ענה. הוא צחקק קצת בעצמו.
"אוח, הראשון בספטמבר, הסיוט של אלפי ילדים וילדות, קטנים וקטנות..." אדמונד אמר בדרמטיות.
"תמימים ותמימות", אדוארד הוסיף.
"כן, בישראל לומדים עכשיו, ואנחנו כאן," ג'יימס אמר.
"לא בטוח," פיטר אמר. "אולי יש בתי ספר שכבר סיימו ללמוד בהם."
"מה השעה באמת?" וויליאם שאל.
"שתיים וחצי," מארק ענה.
"ממהר לאנשהו?" אנה שאלה.
"לא," וויליאם אמר.
"טוב," אנה אמרה. היא הסתכלה על בניה וחייכה קלות. "אין משיחים בשעת הסעודה, לא?"
משפחת המלוכה המשיכה לאכול בנחת, לפני שמארק הוזעק. נו, יום טיפוסי.

פיטר עמד מול השער הנעול.
"תפתחו," הוא ציווה על השומרים. הם הסתכלו על הנער, מתלבטים אם לתת לו לצאת משערי הארמון.
"נו..." פיטר אמר.
"אתה בטוח?" אחד השומרים שאל.
"לא, סתם ביקשתי," פיטר ענה בציניות. למה כולם מתייחסים אליו כאל לא יותר מילד קטן?
השומרים החליפו מבטים, עדיין מתלבטים אם לתת לנסיך הצעיר לצאת ככה, משטח הארמון, לבד. ללא ליווי.
"אני אחכה עוד הרבה?" פיטר שאל, מתחיל להתעצבן כבר.
"בסדר," שומר אחד אמר וסימן לשני לפתוח את השער.
"תודה," פיטר אמר ויצא מהשער. הוא צקצק ונאנח בזמן שהסתלק משם. הוא בעצמו לא היה בטוח לאן הוא הולך. ואז הוא החליט.
הוא התחבא מאחורי כמה עצים ושיחים, מאחר שיש מרחק מה מהארמון לשאר טריקה. הארמון נמצא בקצה אחד של טריקה, אחרי כמה דקות הליכה, עצים ושיחים מגיעים לאזור מספר שלוש.
במדינת טריקה יש חמישה אזורים. בכל אזור יש שכונות ובכל שכונה יש רחוב.
האזורים ממוספרים, לשכונות יש שמות והרחובות מסומנים באותיות אנגליות. צורת הסימון של הרחובות והשכונות משתנות כל כמה מאות שנים. הדבר היחיד שנשאר קבוע זה אזור 1, אזור 2, אזור 3, אזור 4 ואזור 5.
פיטר עצם את עיניו ומלמל כישוף עתיק. מאחר שהוא ואחיו לא הסתדרו כל כך, כשהם היו קטנים יותר ואחיו היו משחקים יחד, הוא הסתובב בארמון. יום אחד הוא מצא בספריית הארמון ספר כשפים עתיק. עד היום הספר נמצא בחדר שלו. מה שפיטר מלמל היה כישוף שגרם לכך שאנשים לא יזהו אותו. הוא בעצם נראה כמו עצמו, אבל כל מי שיסתכל עליו לא יראה את פיטר הנסיך אלא סתם נער רגיל בן שבע עשרה.
פיטר חייך והתחיל ללכת לכיוון אזור שלוש, האזור הקרוב ביותר אליו.
אחרי בערך חצי שעה, פיטר נעצר והסתכל סביבו. הוא טייל לעצמו בטריקה, לבד, במשך חצי שעה בלי שיזהו אותו. הוא היה כל כך מאושר. הוא הרגיש כל כך חופשי. הוא הסתכל על שלט שעליו כתוב: "שכונת הפרחים".
הוא התקדם קדימה. מצד ימין שלו היה שלט שעליו כתוב: "רחוב A". מצד שמאל שלו היה שלט שעליו כתוב: "רחוב B".
הוא היה באזור שתיים, שכונת הפרחים, בין רחוב A ל- B.
הוא מעולם לא היה שם. הוא היה רק באזור שלוש וחמש, כי הם הכי קרובים לארמון. וגם אז, הוא היה בליווי מישהו. או שתוך הלימוזינה המלכותית, שעברה ליד שאר האזורים, אבל מעולם לא נסעה בתוכם.
הוא הלך לרחוב A והסתכל על הבתים. כמובן שחוץ משלט על הדלת, שלא היה על כל דלת, כמובן, לכל בית היה מספר.
"מעניין מי גר באזור שתיים, שכונת הפרחים, רחוב A בית מספר אחד," פיטר לחש, מסתכל על הדלת.
"מי אתה?" הוא שמע קול והסתובב. הייתה מאחוריו חבורת נערים שנראית קצת מאיימת. פיטר הבין לבד שהוא כנראה בצרות.
"ומי אתה?" פיטר שאל.
"אני שאלתי קודם," הנער אמר, מתקרב אליו בצורה קצת מאיימת.
"אז אתה גם תענה קודם," פיטר אמר, צועד צעד קדימה.
תוך כמה שניות ארבעת הנערים עמדו ליד פיטר, חוסמים לו את המעבר מכל כיוון.
"אף פעם לא ראיתי אותך כאן," הנער אמר.
"איזה קטע," פיטר אמר, "גם אני לא."
"מאיפה אתה?" נער אחר שאל.
"מאיזה אזור הגעת?" הנער הראשון שאל.
"אזור שלוש," פיטר אמר. זה לא בדיוק שקר, הרי הוא עבר דרך אזור שלוש.
"תקשיב... שלוש," הנער אמר.
"השם זה פיטר," פיטר אמר.
"מה שתגיד," הנער אמר. "אזור שתיים, שלנו. אז תעוף מפה חזרה למקום שממנו זחלת, עכברוש."
"עכברושים לא עפים," פיטר אמר. "או זוחלים, האמת."
"תראו את ה... חכם בלילה הזה," הנער אמר.
"אני לפחות חכם מתישהו," פיטר אמר.
קולות: "אווווו" נשמעו מקרב שלושת הנערים האחרים.
"מה זה?" הנער שאל. הוא דחף את פיטר והפיל אותו על האדמה.
"תעוף ממני," פיטר אמר, דוחף את הנער ממנו.
"אני לא ציפור," הנער אמר.
פיטר גלגל עיניים על ניסיונו הכושל של הנער לחקות אותו והעיף את הנער ממנו. הנער שכב על האדמה וניסה לקום, אבל פיטר עצר אותו ודחף אותו שוב, לא נותן לו לקום.
"אתה מנסה להישמע חכם?" פיטר שאל בטון מזלזל.
פיטר התרומם ופנה ללכת. הנער קם מהר וירק אליו. פיטר הרגיש את הרוק על גבו, אבל הוא התעלם. הוא המשיך ללכת קדימה, מתלבט עדיין לאיפה.
"ואל תחזור!" פיטר שמע את אחד הנערים צועק אחריו.
אני ארד לכדור הארץ... פיטר החליט.
אחרי כמה שניות, הוא החליט ללכת למדינה שהכי קרובה לטריקה.
ישראל.

למה אני?Tahanan ng mga kuwento. Tumuklas ngayon