למה אני?

פרק 27

אחרי כמה דקות כל האוכל היה על השולחן. כמובן שהדקות עברו בלי דיבורים בין הבנות למשפחת המלוכה. אף צד לא ידע מה להגיד באמת. רק הבנות החליפו תגובות של התפעלות על האוכל ובעיקרון גם על שאר הארמון, המלצרים, הקירות, הכיסאות, השולחן. הכול!
כשהחדר היה ריק ממלצרים לגמרי, המלכה הרשתה לעצמה להתחיל שיחה.
"אז דניאל, בת כמה את?" אנה שאלה בחיוך.
"שבע... שבע עשרה," דניאל ענתה בביישנות. היא לא העזה להסתכל על המלכה, אז הסתכלה על אריאל. אבל אז הרגישה שזאת גסות רוח, או לא מנומס, או אולי אפילו בניגוד לחוק, לא להסתכל על המלכה כשהיא מדברת איתך, אז היא הסתכלה עליה.
"ומי את?" מארק, שישב ליד אנה בראש השולחן, שאל את אריאל.
"אני... סתם, אני חברה של דניאל... פשוט אנחנו עובדות ביחד ו... לא משנה," אריאל הרגישה שהיא מתחילה להגיד דברים מיותרים.
"זה בסדר, אל תרגישו לא בנוח," מארק אמר. "אני מבין אתכן, באמת. גם אני הייתי בנקודה הזאת לפני כמה שנים."
הוא הסתכל על אנה ונשק ללחייה, גורם לבניו, כמובן, להשמיע קולות קלים של הגעלות. דבר הנמצא מצחיק בעיני המלכה, אריאל ודניאל. מארק מעולם לא הביע את דעתו בנושא, או שהחליט פשוט שאין לו דעה. גם להחליט שלא להחליט, זאת החלטה אחרי הכול.
"כן, אהה?" דניאל מלמלה.
"מה אמרת יקירתי?" אנה שאלה בחביבות.
"כ...לום, גברתי," דניאל גמגמה.
אריאל הרגישה מבטים עליה. היא הסתכלה לצידה הימני, איפה שאדמונד ישב, וראתה שהוא אכן בוהה בה. אנה מיד הבחינה בחוסר הנוחות של אריאל והחליטה להתערב.
"אדמונד, זה לא מנומס לבהות," היא נזפה בו.
לפני שיכלה להמשיך, חמשת ילדיה כבר השלימו את המשפט במקהלה, "נסיך מעולם לא בוהה."
"יופי," אנה אמרה, "עכשיו אפשר לאכול."
"אז, דניאל, זה נכון שאת מוכרת בחנות בגדים?"
"איפה את לומדת?"
"את יודעת על הנבואה?"
השאלות מצד הנסיכים התקיפו אותה, אבל מה שבאמת משך את תשומת ליבה, הייתה השאלה האחרונה.
"מה אמרת?" היא הסתכלה על וויליאם, שישב לצידו של אדמונד.
"אני לוקח את זה כלא," ג'יימס אמר.
"פיטר?" אנה שאלה.
"לא הגעתי לזה?" פיטר אמר, מרגיש קצת מובך.
"אתה תמיד שוכח משהו..." אדוארד נאנח.
"מה זאת אומרת, נבואה?" אריאל שאלה.
"אתה תספר לה, או אנחנו?" וויליאם הסתכל על פיטר.
"לספר לי מה?" דניאל שאלה, מכווצת את גבותיה, והסתכלה על וויליאם ופיטר לסירוגין.
"הו, למען השפיות שלי," ג'יימס אמר בדרמטיות, "אתם מתחתנים!"
"מה?!" דניאל לא שלטה בעצמה.
"מ... מזל טוב?" פיטר אמר מובך וגירד את עורפו.
"בעיה שלכם אנשים, יש כאלה שפשוט רוצים לאכול," ג'יימס אמר, לא באמת מקשיב לעצמו. הוא משך את שיערו הבלונדיני אחורה והמשיך לאכול. אנה נעצה בו מבטים ולא ידעה מה להגיד.
"את בוהה," מארק לחש לה.
"אוח..." אנה נאנחה, מכסה את פניה בידיה. שיערה היה פזור וגם כיסה את צדדי פניה.
"אני רק בת שבע עשרה," דניאל אמרה אחרי כמה שניות, כאילו התעוררה מתרדמת, או מהקיפאון שאחז בה.
"גם אני רק בן שבע עשרה, הכוונה ש...-"
"ואני לא מתחתנת!" דניאל קטעה את פיטר. היא קמה מהשולחן והסתכלה על אריאל. רק אחרי שראתה שכולם בוהים בה, הבינה מה עשתה.
מטומטמת... אמרה לעצמה.
צעקת על נסיך, על משפחת מלוכה...
דניאל הסתכלה על כולם ולא יכלה לדבר. רק אז, המשפחה הבחינה בשרשרת שהייתה תלויה על צווארה.
"א... אני מ...צטערת," דניאל גמגמה. היא הרגישה איך כולה בוערת מבושה. היא לא עמדה במבטים שבוחנים אותה ופשוט ברחה החוצה מהחדר.
"דני!" אריאל קראה אחריה, אבל זה היה מאוחר מדי. דניאל כבר הייתה מחוץ לחדר, מותירה את כל הנוכחים המומים. אפילו השומרים שתמיד שם, עמדו המומים ובהו בדלת החצי פתוחה.
"אני מצטערת," אריאל אמרה, קמה מהכיסא, קדה בצורה מגושמת ומיהרה לרוץ אחרי חברתה, כמובן כמה שמלתה הצמודה אפשרה לה, ובעיקר, הותירה את כולם המומים אף יותר.
"וואו, היא משהו," אדמונד מלמל.