לא רק יְדִידוּת

פרק 48- בחיים

הלב שלי דופק כמו שבחיים הוא לא דפק.
אני מתיישבת בחדר ההמתנה הלבן, שדומה לגן עדן, ליד מאור.
תחושה רעה מגיעה אל הבטן שלי ואני מסלקת אותה בעזרת עצימת עיניים.
פלאשבק מגיע אל ראשי, ורדים אדומים מפוזרים בבית קברות ואבן עם חריטה של שמו של עומרי ותאריך שאני רואה בטישטוש. אמו של עומרי, אביבה מזילה דמעות ומאור מנשק את המצח שלה, מחבק אותה ומלטף את השיער שלה.
צרחה נפלטת מבין שפתיי ואני קולטת את עיניו הדואגות של מאור. אני לא מדמיינת אותן נכון?
״מה קרה?״ הוא שואל בשקט. לא אני לא מדמיינת.
״כלום״ אני ממלמלת וקמה במהירות לכיון הקולר ומוזגת מים, אני שותה וכמעט נחנקת.
מאור מחזיק את היד שלי ודופק לי קלות על הגב, ״גל את בסדר?״ הוא שואל ואני מהנהנת.
אני נרגעת כשאני מבחינה בעיניו הרגועות של מאור שמצליחות ליצור שלווה בגופי.
״דמינתי את עומרי״ אני אומרת בשקט אבל לא משלימה את המשפט, ״אל תדאגי הוא יהיה בסדר״ מאור חותם את השיחה ואני שותקת, לא מעוניינת לשתף אותו בהבזק שביקר בראשי.
אני מנסה להתעלם מהדפיקות לב שלי במשך כל זמן ההמתנה יחד עם מאור. אני מחייגת לניב להודיע לו שאנחנו עדיין מחכים לביקורת של הרופאים לגבי מצבו של עומרי.
הוא מודיע לי על התביעת ענק שאנחנו מגישים מטעם מאיה על המשטרה, הבן אדם מסכן את חייה ואת חיי משפחתה והמשטרה עדיין משחררת אותו. לא פעם ולא פעמיים. אלא שלושה פעמים בהם דוד כמעט הרג את מאיה והפעם זה בא בחשבון על עומרי, אחיין שלו.
כשהרופאה בעלת החלוק הירקרק יוצאת מהדלת אני ומאור נעמדים במהירות.
״משפחה של לביא עומרי?״ היא שואלת בשקט ומאור מסתכל עליי, ״חברים.״ הוא אומר והיא מעקמת את המבט שלה.
״בישביל לספר על מצבו אצטרך לספר למשפחה הקרובה שלו. כלומר, אמא או אבא של המטופל״ היא אומרת ומאור קוטע אותה.
״את באמת מתכוונת לעשות לנו דבר כזה? החבר הכי טוב שלנו נמצא בין חיים למוות ואת..״ מאור אומר וצרחה נשמעת מאחורינו.
״אביבה״ אני אומרת ומסתכלת על אמא של עומרי נופלת על הבירכיים שלה. אני צועדת לקראתה במהירות ושערה  המתולתל נראה בדיוק כמו בפלאשבק הנוראי שלי.
״את האמא?״ האחות שואלת ומתקרבת במהירות אל אביבה, עוזרת לה לקום. אביבה נעזרת ביד שלי ובידה של האחות או רופאה, פאקינג מה זה משנה.
״כן אני האמא״ אביבה אומרת ומתיישבת על הכסא הכחול ומוציאה אוויר מהריאות.
״הבן שלך לוחם אמיתי״ האחות אומרת ודמעות זולגות מעינייה של אביבה. ״הוא כלכך חזק,״ היא מוסיפה ואביבה נרגעת ממילותייה.
״מה איתו?״ טון נואש נוכח בקולי ואני לא מסתירה זאת. אני חייבת את האישור שהכל בסדר והחיזיון שלי מטופש לגמרי.
״הוא יצא מסכנת חיים״ הרופאה אומרת ונשימות משתחררות מהפיות של שלושתנו, שלי של מאור וכמובן של אביבה.
״אפשר לראות אותו?״ אביבה שואלת ומקבלת סירוב רק מהמבט של האחות הלא ממש חמודה שמולנו.
״לצערי לא. הוא עדיין לא בהכרה אבל אני מאמינה שכבר מחר תוכלי לראות אותו״ היא מדגישה את המילה תוכלי ומסתכלת עלי ועל מאור.
״אוקיי״ אביבה אומרת ומנתשמת באיטיות.
״יש צמוד לכאן הוטל דריה, תתאחסני שם אם תרצי להלילה״ הרופאה אומרת וקמה על רגלייה ומנופפת לשלום.
אחרי כמה שניות שהיא כבר לא נמצאת אני מסתכלת על מאור והוא מתקרב ומתיישב ליד אביבה.
״איפה רמי?״ מאור שואל וזוכה למבט אויב מאביבה.
״רמי נמצא בארצות הברית כבר שבועיים״ אני כמעט נחנקת מהמידע שיצא מפיה של אביבה. למה לעזאזל עומרי לא אמר לנו על כך שאביו טס? ״אה..״ מאור אומר בשקט ומתסכל עליי במבט של ״תצילי אותי.״
״אביבה״ אני אומרת והיא מסתכלת עלי במבט האימהי שלה, נשים כמוה צריך להעריץ, נולדו להיות אמהות. זה זורם אצלהן בוריד והן נושמות את זה יום יום.
״לכי לבית, תנוחי, תכיני תיק. תתארגני על עצמך״ אני אומרת ורואה ישר את השלילה שבעינייה.
״בימים הקרובים תצטרכי לשרוץ כאן, קחי לך את הלילה. את לא רוצה לישון במסדרון. אני ומאור נהיה כאן ונעדכן אותך בכל נשימה שיוצאת מהשפתיים שלו״ אני אומרת והמבט שלה שמתכנע לאט לאט.
״בטוח?״ אביבה שואלת ואני מהנהנת. ״לכי אביבה״ אני אומרת בשקט והיא קמה, מצמידה נשיקה ללחי שלי והולכת יחד עם המאבטח מחברתו של אביו של עומרי.