"אז מה אתה בעצם רוצה?" שאלתי אותו כשפניי זעופות.
"את סליחתך" הוא אומר בפשטות, אוי הפשטות שלו עוד תהרוג אותי יום אחד.
"אני פשוט לא מאמינה, לא מאמינה שאחרי כל השנים המאושרות האלו שהיו לנו אתה פשוט בגדת בי.
לא מאמינה שאחרי שעוד הסכמתי שנדבר יפה אתה מעז לחזור לפה ולבקש את סליחתי.
זה לא כל כך פשוט לסלוח על הכל בשנייה אתה צריך להבין.
הלב שלי לא אינו גמיש עד כדי כך, יקח לו זמן להחלים ולחפש לעצמו חצי חדש שכנראה לא יהיה אתה.
אתה לא יודע כמה אהבתי אותך וכמה רציתי למות אחרי שהאמת התגלתה.
התביישתי בך שבכלל היית מסוגל לעשות זאת, התביישתי בעצמי שבכלל הייתי איתך.
אתה לא היית שווה את כל זה, אתה לא שווה אפילו גרגר חול שנדבק לסוליית נעלי.
אני בכיתי עלייך ימים ולילות שלמים מלאים בדיכאון ריק ומלא התמודדות, התמודדות שהייתי צריכה לעבור לבד.
לנחם את עצמי ולחזק את עצמי כי לא היה לי אף אחד.
כי עשיתי טעות, עד שחשבתי שיש לי מישהו לדבר איתו התברר שכל מילותיו שקר וכל מערכת היחסים הזאת הייתה הצגה שמתחילה כשהאור נדלק ונגמרת כשהוילון נסגר.
תבין, אני אהבתי אותך באמת.
אתה היית כל מה שליבי קיווה לו.
ואתה בגדת באמוני ורימית אותי.
ואני בספק אם אי פעם אוכל לסלוח לך".
הוא הביט בי בעצב.
"הייתי רע ואגואיסט, חשבתי רק על עצמי.
התנהגתי בנבזות, לא היה אכפת לי ממך או מכל אדם אחר, העמדתי את עצמי במרכז ולא ראיתי אף אחד ממטר" הוא אמר "הגיע הזמן שלי לכפר על כל הרוע שיצרתי" הוסיף והכניס את ידו לכיס מעילו והוציא גלולה אדומה ובוהקת.
"מה?" הבטתי בו מופתעת.
הוא התקדם אל עבר השולחן ונטל את בקבוק המים.
הגלולה נכנסה לפיו ונטחנה בין שיניו הלבנות.
לגימת מים העבירה כנראה את גל המרירות בפיו.
הוא נאנק ונאחז בשיש.
רצתי אל הטלפון הקווי וחייגתי את המספר המוכר של שירותי ההצלה.
לאחר שיחה קצרצרה עם המוקדנית רצתי בחזרה לכיוונו.
הוא גוסס, זה היה ברור לי.
רכנתי אליו, שיערי הפזור מתחכך בחזהו.
החזקתי את ידו החמה ועטפתי אותה, שינאתי אליו שחכה לעת עתה.
"תבטיחי לי" הוא אמר לפתע "תבטיחי לי שתמצאי מישהו ושתאהבו אחד את השני באמת" הוסיף.
"לא אני לא רוצה מישהו אחר, אני רוצה אותך" רטנתי כילדה קטנה.
"מקומי אינו כאן" בשלב זה קולו נחלש "אנא מיצאי מישהו שלא ישבור את אמונך" הוא המשיך.
הבטתי בעייניו האפורות שהחלו נעצמות.
ציוותי מד"א נכנסו מבעד לדלת.
"הכי חשוב האמון" הוא לחש לי.
כעבור כחצי דקה הוא כבר היה על האלונקה.
"ההי שלום, יהל" הוא אמר את מילותיו האחרונות ועצם את עיניו.
"היה שלום יהודה" אמרתי לחלל הבית הריק.
לאחר כמה רגעים גופי פגש ברצפה הקרה, התפרקתי.
טוב עבדתי על הוואנשוט הזה דיי הרבה זמן אז אשמח מאוד לשמוע את דעתכם/ן.
שילבתי פה מילים בשפה גבוהה ואני מקווה שהלך לי.
אני מצטערת אם יש אי אמינות בדרך שבה יהודה מת.
YOU ARE READING
My One shots // וואנשוטים שלי
Short Storyסיפורים קצרים~ הסיפורים הם מומצאים לחלוטין, ולא נותנים לגיטימציה לשלל הדברים המסופרים בהם אלא מציג אותם ללא קשר לדעתי האישית.
