My One shots // וואנשוטים שלי

כן המפקד 《רמה 3》

(Noel_Rozenberg אמרתי לך שיש לי ווואנשוט שקוראים לו ככה).

השמש קפחה על ראשם של החיילים והחיילות.
המפקד הדגול נתניאל בר-אור עמד מולם כשחיוך מרוצה על פניו.
הוא החל להסביר לחיילים את כל הכללים כשלפתע תפסה את עינו חיילת אחת.
"את," הוא פנה אליה.
"כן המפקד," היא אמרה.
"תפסיקי לדבר שם," העיר לה.
"לא דיברתי!" היא מיהרה להגן על עצמה.
"הרגע עשית זאת," הוא חייך בזדוניות.
החיילת איגרפה את ידייה בזעם אך שתקה.
במשך כל אותו שבוע לא הפסיק המפקד להיטפל לחיילת המסכנה.
היא שנאה שנטפלים אליה והיא גם אף פעם לא הבינה למה.

נתניאל ישב בחדר האוכל ובהה בתקרה מבלי לאכול.
אותה חיילת שנהג למרר את שהותה בגדוד לא יצאה מראשו.
הוא נזכר בסיבה שחיילת זאת תפסה את תשומת ליבו מהיום הראשון - שיערה.
שיערה היה אדום כלהבה וחלק כמו לב האוקיינוס ובלט למרחקים.
נתניאל בהחלט אהב להציק לה, ולו רק כדי לראות את הזיק הכעוס נדלק בעינייה הירוקות.
בסוף אותו שבוע, כאשר כבר היה בדרך לביתו הוא הצטער על כך שלא ביקש את מספר הטלפון שלה.

אלינור עלתה על האוטובוס וישר כשהתיישבה דחפה את האוזניות לאוזנייה והפעילה את המוזיקה בעוצמה הכי חזקה שיכלה.
כשרק התחילה הטירונות חשבה אלינור שצבא זה כיף, 'ממש כיף,' רטנה לעצמה 'במיוחד כשיש לך מפקד כמו נתניאל בר-אור'.
בזמן אחר ובסיטואציה אחרת נתניאל יכל להיות חתיך בעינייה, אך לא כעת.
אלינור שנאה אותו בכל נפשה.
הוא מירר את שהותה בגדוד וחיוכו הלגלגני... אוח כמה ששנאה את החיוך הזה.
לו יכלה, הייתה תוקעת בו את ידייה הקטנות ומרסקת את פרצופו הנאה.
בסוף הנסיעה כשירדה בתחנה סמוך לביתה היא ראתה להפתעתה את מפקדה נתניאל בר-אור צועד לעבר הבניין שלה ונכנס לתוכו.
היא מיהרה אחריו והספיקה לראות שנכנס לדירה 5 בקריאת "היי בית," יבשה.
חיוך זדוני עלה על שפתייה.
היא מיהרה לדירתה כשרעיונות נקמה מקוננים במוחה.
לבסוף החליטה שתסתפק באזהרה בלבד.
לאחר שהתקלחה ונחה היא התלבשה ויצאה מדירתה. דירה 5 הייתה ממש ממולה.
'מוזר שלא נתקלתי בו מעולם,' חשבה לעצמה.

נתניאל יצא מהמקלחת הארוכה שלו והלך לכיוון המטבח במטרה לחטוף לעצמו משהו לנשנש.
הוא הרשה לעצמו להסתובב במכנסיים קצרים בלבד.
דפיקות בדלת הפתיעו אותו והוא מיהר לפתוח.
כשראה את החיילת הכי יפה בגדוד שלו ניצבת בפתח בבגדים אזרחיים שנראו עליה אפילו יותר טובים ממדים, הוא כלל וכלל לא הצטער על כך שלא הספיק ללבוש חולצה.
אלינור צעדה לתוך סלון דירתו ובחנה את הקירות.
"מעניין שעכשיו אתה לא מעיר לי על 'פלישה לשטח פרטי' או משהו בעוד ששם אתה מעניש אותי על לא כלום," ציינה בקול.
שתיקה של כחצי דקה צרבה עמדה באויר.
לבסוף נתניאל החליט לענות ואמר "אני באמת מצט-" אבל אלינור קטעה אותו, "אל תצטער לי עכשיו." היא אמרה והסתובבה לעברו.
הוא נרתע לאחור כשהתחילה להתקדם אליו.
רק שהיה גבו צמוד לקיר משום שלא יכל ללכת אחורה יותר היא נעצרה.
"תפסיק להציק לי בגדוד," היא אמרה.
"כי אם לא," כעת היא הניחה את בירכה על איברו ומעכה אותו לקיר "אם לא, אתה תחטוף ממני" לפתע עלה חיוך על פניה כשנזכרה שהוא המפקד והיא החיילת "באזרחי כמובן," הוסיפה.
נתניאל גנח מכאב "אוקי אוקי!" המהמם.
"יופי," אלינור אמרה ושיחררה ממנו.
לאחר מכן מיהרה לצאת מהדירה והשאירה את נתניאל הכאוב מאחור.
היא סימנה לעצמה וי בראש; נתניאל בר-אור טופל.

אלינור שנאה שנטפלים אליה, היא גם אף פעם לא הבינה
למה, אך היא בהחלט ידעה לנקום.