My One shots // וואנשוטים שלי

או אחת

"אוף חכי לי!"

"אם אני אמשיך לחכות לך אנחנו בחיים לא נגיע בזמן."

"וואי את כל כך-"

"לא אני זו שבחרתי ללבוש עקבים."

"לא בחרתי להיוולד יותר נמוכה ממך!"

שתי הנערות פסעו ברחוב רחב הידיים שהיה שומם ממכוניות אך זרוע קבוצות אנשים לבושים בחולצות לבנות. הן נשאו בידייהן מגשים עם אוכל שהכינו יחד אחר הצהריים. המהירה מבנייהן הציצה בשעון, נותרו עוד חמש דקות עד שעתיד האב לחזור מתפילת ערבית והן עוד לא הגיעו, נותרו להם עוד שישה בתים לעבור על פנייהם. היא האיצה – בלי לשים לב אפילו – את צעדייה.

"אם את לא תחכי לי אני אשאר פה, כבד לי מה את לא מבינה?"

היא הסתובבה במהירות – שכמעט גרמה לה להפיל את הכלי מהיד – אל זוגתה שדידתה במהירות האפשרית בעודה מעיפה שיער טורדני לאחור כל חמש שניות ונושכת את שפתייה הצבועות באודם כהה. הן חייבות להגיע בזמן, היא מסוגלת לרוץ את זה, למה היא הייתה חייבת לבוא עם עקבים? זה לא כאילו שהיא יורדת לחייה על זה שהיא נמוכה, היא תמיד אומרת לה כמה שזה יפה לה.

היא נאנחה ואז הסתובבה חזרה והחלה לרוץ, היה לה מזל ששיערה היה אסוף בקוקו גבוה ומהודק כי הייתה רוח מעצבנת שצלפה מעט בפניה והיא לא רצתה אפילו לדמיין עם מה הייתה צריכה להתמודד אם שיערה היה פזור
היא לבטח הייתה נופלת על הבימבה הזו שהיא מדלת מעליה עכשיו בקלות אל תוך החצר של בית מספר עשרים ושמונה.

"יסכה!" היא שמעה את צעקתה השבורה של הנערה שנטשה מאחור. אבל-

החלונות מוארים והיא יכולה להריח את המאכלים, קולם של ילדים שרים זמירות שבת נשמע מתוך הבית ובה בוער החשק להיכנס. היא הניחה את הכלי העגול שבידייה בו שוכנים להם ירקות מוקפצים על מדרגות הכניסה ומיהרה להסתובב חזרה אל היציאה מהחצר.

טוב, הנערה באמת הופתעה לראות אותה חוזרת אבל הייתה בזה גם סוג של נחמה, עכשיו הן יצעדו ביחד לאט לאט ויגיעו אלא אם- טוב מובן שיסכה תחטוף לה את כלי האורז מהיד ושוב תרוץ ותיעלם. לפחות עכשיו קל לה יותר להמשיך לדדות ברחוב על שמונת הסנטימטרים הדפוקים האלו. היא מסיטה שיער שחור מפניה בעזרת ידייה – סוף סוף – אל מאחוריי האוזן. עכשיו היא תסדר את המשקפיים בעלי המסגרת העבה על גשר אפה ותשתדל להוסיף צעד בהליכתה, הן באמת מאחרות.

יסכה שוב מופיעה מולה, מה היא רוצה הפעם? היא מתקרבת אליה במהירות שמאפשרת לה חצאית הג'ינס ומתנשפת קלות. עבר הרבה זמן מאז בילו בשיעור הספורט באולפנה, חודש אדר היה עמוס לעייפה בפעילויות והצגות והכתרות למינייהן. ובכל זאת, היא מספיק בכושר כדי להרים אותה ולנשוא אותה כל הדרך שכבר הייתה ממש קצרה פתאום עד לפתח בית מספר עשרים ושמונה.